לאחר שהתבארו הדינים השונים באופן שהיו ארבעה אחים ושנים מהם נשואים שתי אחיות, שאז שתי האחיות נופלות ליבום לפני שני אחים, מבארת את הדין באופן שהיו רק שלשה אחים, ושתי האחיות נופלות ליבום לפני אח אחד: שְׁלֹשָׁה אַחִין, ששְׁנַיִם מֵהֶם היו נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, אוֹ שהיו נשואים לשתי נשים אחרות שאסור לישא את שתיהן יחד, כגון אִשָּׁה וּבִתָּהּ, אוֹ אִשָּׁה וּבַת בִּתָּהּ, אוֹ אִשָּׁה וּבַת בְּנָהּ, וּמֵתוּ שני האחים הַנְּשׂוּאִין אֶת הָאֲחָיוֹת, ונמצא שנפלו לפני האח השלישי לבדו שתי נשים שאינו יכול לישא את שתיהן, כגון שתי אחיות או אשה ובתה, וכיון שהזיקה עצמה מחשיבה כל אחת מהן כאילו היא קצת אשתו, הרי כל אחת מהן אסורה עליו משום 'אחות זקוקתו', או משום 'בת זקוקתו' או 'אם זקוקתו', ולכן הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת, כדי שתהיינה מותרות להנשא, וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר אותן לגמרי אפילו מחליצה, כיון שכשנפלו שתיהן לפני אח אחד הרי הן נחשבות כבר עתה כ'צרות' זו לזו, ונאמר בפסוק (ויקרא יח יח) 'וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר', משעה שנעשו צרות זו לזו, והיינו שנפלו לפניו ליבום, לא יהיו לך ליקוחין [-קידושין] אפילו באחת מהן, וכיון שהן אסורות מן התורה ביבום, אינן צריכות גם חליצה, והרי הן ככל ערוה הנופלת לפניו ליבום, שאינה צריכה לא יבום ולא חליצה. ומדין זה של שתי אחיות למד רבי שמעון גם לשאר איסורים השייכים בשתי נשים יחד, כאשה ובתה. [אמנם באופן שנפלו שתי האחיות או האם ובתה לפני שני אחים, וכמו האופן שבתחילת הפרק, מודה רבי שמעון שהן טעונות חליצה, כיון שאין זיקת שתיהן מופנית לאח אחד, שזהו דבר שאינו יכול להתקיים, אלא הזיקה היא לשני אחים, ששייך שכל אחד ייבם אחות אחת, ולכן שתיהן חייבות בחליצה, ואסורות רק להתייבם, משום שכל אחת מהן היא אחות זקוקתו].
ובאופן זה, ששני האחים שמתו הפילו ליבום את נשותיהן האחיות לפני אח אחד, אם הָיְתָה אַחַת מֵהֶן – מאותן אחיות, אֲסוּרָה עָלָיו אִסּוּר עֶרְוָה, כגון שהיתה בתו, אָסוּר בָּהּ לגמרי, ואינה בפרשת יבום כלל, וּמֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ לגמרי, ואפילו לייבמה, כיון שאינה אחות זקוקה. היתה אחת מהן אסורה עליו באִסּוּר מִצְוָה וְאִסּוּר קְדֻשָּׁה, והיינו איסור דרבנן או איסור עשה או לא תעשה שאין בהם כרת, כיון שמן התורה חייבת היא ביבום, ורק מדרבנן אסרו זאת, הרי שתיהן חוֹלְצוֹת, וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת.
משנתנו ממשיכה לדון באופן זה של שלשה אחים: שְׁלֹשָׁה אַחִין, שהיו שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְאֶחָד מֻפְנֶה – ואחד לא היה נשוי [אין זה בדווקא, והוא הדין אם היה נשוי], וּמֵת בתחילה אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת, ונפלה אשתו ליבום רק לפני האח הפנוי [שהרי על האח הנשוי לאחותה היא אסורה באיסור ערוה של אחות אשה, ואינה זקוקה לו כלל], וְעָשָׂה בָּהּ מֻפְנֶה מַאֲמָר – קדושין דרבנן, אך עדיין לא ייבמה, וְאַחַר כָּךָ מֵת אָחִיו הַשֵּׁנִי שהיה נשוי לאחות השניה, ונפלה אחות זו גם כן לפניו ליבום, אך היא אסורה עליו כיון שהיא אחות זקוקתו, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ – יכול הוא לקיים את אשת המת הראשון, שכבר עשה בה מאמר, ואינה נאסרת עליו משום 'אחות זקוקה', כיון שמאמר זה נחשב כקדושין גמורים, והרי היא כבר כאשתו לכל דבר, שאינה נאסרת עליו, וְהַלָּה – האחות השניה, שנפלה ליבום לאחר מיתת האח השני, תֵּצֵא – תיפטר לגמרי מפרשת יבום מִשּׁוּם שהיא אֲחוֹת אִשָּׁה, האסורה באיסור ערוה, ואינה נופלת ליבום כלל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אין ה'מאמר' שעשה באשת המת הראשון נחשב כקדושין גמורים, ודינה כזקוקה ליבום שעדיין לא התייבמה, וממילא כשמת האח השני ונפלה גם אחותה לפניו ליבום נעשתה כל אחת מהן 'אחות זקוקה', ושתיהן נאסרות עליו, ולכן מוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ – את אשת המת הראשון, שכבר עשה בה מאמר, בְּגֵט, המפקיע את ה'מאמר', וּבַחֲלִיצָה המפקיעה את זיקתה, וְאת אֵשֶׁת אָחִיו השני, פוטר בַּחֲלִיצָה, וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ – על מקרה זה אמרו, אוֹי לוֹ עַל אִשְׁתּוֹ – זו שעשה בה מאמר, שעליו לגרשה, וְאוֹי לוֹ עַל אֵשֶׁת אָחִיו, שאינו יכול לייבמה.
