מסכת שבת, פרק ו, שיעור 125

שנינו במשנה בין הדברים שרשאית האשה לצאת בהם, 'וּבְמוֹךְ שֶׁבְּאָזְנָהּ'. תָּנֵי – שנה ברייתא זו רָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל, וְהוּא – ובתנאי שֶׁמוך זה קָּשׁוּר לָהּ בְּאָזְנָהּ, שאם לא כן יש לחשוש שיפול, ותבא לטלטלו ברשות הרבים.

עוד שנינו במשנה, 'וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ', שאף בו רשאית לצאת. תָּנֵי רָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל, וְהוּא – ובתנאי שֶׁקָּשׁוּר לָהּ בַּעֲקֵבָהּ, בקֶשֶׁר מְהֻדָּק. ואף כאן הטעם הוא מחשש שיפול המוך ותבא לטלטלו ברשות הרבים.

עוד שנינו, 'וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִדָּתָהּ', ובדין זה לא נשנתה הברייתא המצריכה שיהא המוך קשור לה. סָבַר רַבִּי אַמִּי בַּר אָחָא לְמֵימַר – היה רבי אמי בר אחא סבור לומר שאף כאן יש לומר, כשם שאמרה הברייתא לגבי מוך שבאזנה ומוך שבסנדלה, וְהוּא שֶׁקָּשׁוּר לָהּ בֵּין יְרֵיכוֹתֶיהָ, מחשש שיפול ותבא לטלטלו. דוחה הגמרא, אָמַר לֵיהּ רָבָא, אין הדין כן, אלא רשאית לצאת במוך שהתקינה לנידתה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר לָהּ, והטעם לכך, דְּכֵיוָן דְּמָאִיס לָהּ – כיון שהוא מאוס בעיניה, אף אם יפול ברשות הרבים לָא אָתֵי לְאָתוֹיֵי – לא תבא ליטלו ולטלטלו.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה (בר) [מֵרַבִּי] אַבָּא – שאל רבי ירמיה את רבי אבא, עָשְׂתָה לוֹ בֵּית יָד – אם התקינה האשה מקום אחיזה במוך שהתקינה לנידתה, מַהוּ – מה דינו, האם מותר לצאת בו אף שאינו קשור, או שבאופן זה יש לחשוש שאם יפול תבא לטלטלו כיון שאינו מאוס בעיניה כל כך, שהרי יכולה לאוחזו בבית יד שלו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבי אבא, אַף עַל פִּי שֶׁעָשְׂתָה לוֹ בֵּית יָד, מֻתָּר לצאת בו, ואף שאינו קשור, כיון שעדיין מאוס הוא ואינה עשויה לטלטלו. מסייעת לכך הגמרא, אִיתְּמַר נַמִּי – נשנתה אף מימרא זו בבית המדרש, אָמַר רַב נָתַן בֶּן אוֹשַׁעְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אף אם עָשְׂתָה לוֹ בֵּית יָד, אף שאינו קשור, מֻתָּר לצאת בו לרשות הרבים.

שנינו במשנה, יוצאת האשה בַּפִּלְפֵּל וּבְגַרְגִּיר מֶלַח ובכל דבר שתתן לתוך פיה. מבארת הגמרא, 'פִּלְפֵּל', ניתן לְהעביר את רֵיחַ הַפֶּה. 'גַּרְגִּיר מֶלַח', דְּעָבֵיד לְדוּרשִׁינֵי – שעושים זאת כדי להעביר את חולי השיניים. 'וּבְכָל דָּבָר שֶׁתִּתֵּן לְתוֹךְ פִּיהָ' כגון תבלין ששמו זַנְגְּבִיל, הניתן בפה להעביר ריח רע. אִי נַמִּי – דבר נוסף הניתן בפה לשם כך, הוא דָּארְצִינֵי – קנמון. ובכל אלו אין חשש שתשלפנו, כיון שגנאי הוא לה.

שנינו במשנה, שֵׁן תּוֹתֶבֶת וְשֵׁן שֶׁל זָהָב, רַבִּי מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. וטעמו של רבי, כיון שאין האשה עשויה לשלוף ולהראות שן שאינה שלה, אף אם היא של זהב, כיון שאין זה תכשיט אלא גנאי לה, שעל ידי הוצאתה ניכר לכל שחסרה לה שן משלה.

אָמַר אַבַּיֵּי, רַבִּי, וְרַבִּי אֶלְעָזָר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, כֻּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ – כל התנאים הללו סוברים, דְּכָל מִידִי דְּמִגַּנְּיָא בַּהּ, לָא אָתֵי לְאַחְוּיֵי – שכל דבר שהאשה מתגנה בו אין היא עשויה להראותו לחברותיה, וממילא אין בו חשש טלטול. ומבאר אביי היכן מצאנו שכך היא דעות התנאים הללו, רַבִּי, הָא דַּאֲמָרָן – דין זה ששנינו במשנתנו, שהוא מתיר לאשה לצאת בשן תותבת או שן של זהב, ואינו חושש שתשלוף ותראה אותה לחברותיה. רַבִּי אֶלְעָזָר, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, רַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר ואף מתיר לכתחילה לאשה לצאת לרשות הרבים בְּכוֹבֶלֶת וּבִצְלוֹחִית שֶׁל פְּלַיְטוֹן, שהם בשמים המיועדים להעביר ריח רע, וכיון שדבר גנאי הוא לה, שצריכה להעביר ריח רע שלה, אינה עשויה להוציאם ולהראותם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, דְּתַנְיָא בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כָּל תכשיט שֶׁהוּא לְמַטָּה מִן הַסְּבָכָה – קשור ומחובר מתחת לסבכה שעל ראש האשה, יוֹצְאָה בָּהּ לרשות הרבים, כיון שאם תסיר את הסבכה יתגלו שערותיה, וגנאי הוא לה, אבל תכשיטים המחוברים לְמַעְלָה מִן הַסְּבָכָה, ויכולה לשולפם ללא הסרת הסבכה, אֵין יוֹצְאָה בָּהּ, מחשש שתשלפם ותטלטלם.

מברר הרי"ף את ההלכה: וְהַלָּלוּ כֻּלָּן – וכל הדעות הללו שהביא אביי, שִׁטָּה אַחַת הֵן – דעת יחיד הן, וחכמים חולקים עליהם, וּלפיכך אֵין הֲלָכָה כְּאֶחָד מֵהֶן.