בפרק זה יפורטו שלשים ותשעה אבות מלאכות שיש בשבת, ויבוארו בו גם חלק משיעורי ההוצאה של מאכלים שונים [ובפרקים הבאים יבוארו שיעורי הוצאה נוספים, וכן יבוארו דיניהן של מלאכות נוספות]. כהקדמה לפרק, מפרטת משנתנו את דינו של מי שחילל בשוגג כמה שבתות ובכמה מלאכות, כמה חטאות הוא חייב. ויש להקדים שבחילול שבת בשוגג יש שלש אפשרויות: א. שאינו יודע שיש איסור לעשות מלאכה בשבת. ב. שאינו יודע שהיום שבת. ג. שאינו יודע שמלאכה זו אסורה. משנתנו עוסקת באופנים השונים של שגגות אלו. כלל נוסף שיש להקדים, שהעובר כמה פעמים על איסור אחד בשוגג אינו חייב אלא חטאת אחת, ורק אם נודע לו שחטא בין איסור לאיסור, ושוב נעלם ממנו וחטא פעם נוספת, חייב חטאת על כל פעם ופעם שנעלם ממנו האיסור וחטא.
משנה
כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בְּשַׁבָּת, כָּל אדם הַשּׁוֹכֵחַ עִקַּר שַׁבָּת – שאינו יודע כלל שיש פרשת שבת בתורה, וּמחמת כן עָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה, בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת, כיון שאנו מייחסים את כל חילולי השבת שלו לשגגה אחת, שנעלמה ממנו פרשת שבת, וכיון שכך אין לחייבו אלא חטאת אחת.
וְהַיּוֹדֵעַ עִקַּר שַׁבָּת – היודע שיש שבת בתורה, ויודע שנאסרו בה מלאכות, אלא שלא ידע מתי היא שבת, וּמחמת כן עָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, חַיָּב עַל כָּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת חטאת אחת, ואף אם עשה בה מלאכות רבות, כיון שכל המלאכות שעשה באותה שבת נעשו מחמת שגגה אחת, שנעלם ממנו שהיום שבת [ואף שיש צורך שיוודע לו החטא בין שבת לשבת, אנו אומרים שימות החול שעברו בינתיים נחשבים כ'ידיעה', שהרי לא יתכן שבמשך כל השבוע לא נודע לו שהיתה שבת].
וְהַיּוֹדֵעַ שֶׁיום זה הוּא שַׁבָּת, שאסור במלאכה, אלא שאינו יודע שהמלאכות שעשה אסורות בשבת, וּמחמת כן עָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, חַיָּב עַל כָּל אַב מְלָאכָה וּמְלָאכָה חטאת אחת, שהרי כל אב מלאכה הוא שגגה בפני עצמה, המחייבת חטאת, אף שעבר עליו פעמים רבות. ואף שעשה את אותה מלאכה בכמה שבתות, אין ימות החול נחשבים כידיעה המחלקת, שהרי לא נעלם ממנו כלל מתי הוא יום השבת, אלא נעלם ממנו איסור המלאכה, ולא נודע לו שמלאכה זו אסורה.
עתה אומרת המשנה דין כללי בעשיית מלאכות בשבת: וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה שכולן מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת – תולדות של מלאכה אחת [או אף כמה אבות מלאכה הדומים זה לזה, כמו זורע ונוטע], אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת.
גמרא
אגב כך שהזכירה משנתנו את אופני השגגה השונים בחילול שבת, מביאה הגמרא את דינו של מי שפרש מן היישוב, ואינו יודע מתי חל יום השבת: אָמַר רַב הוּנָא, אדם שהָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי חל יום השַׁבָּת, מיום ששם ליבו לשכחתו מוֹנֶה הוא שִׁשָּׁה ימים, וּמְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד.
אָמַר רָבָא, וּבְכָל יוֹמָא וְיוֹמָא עָבִיד כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ – בכל אחד מאותם ששה ימים עושה הוא מלאכה כדי להתקיים, אך לא יותר, שהרי בכל יום יש לו ספק שמא יום זה הוא שבת, ולא הותרה לו מלאכה אלא מטעם פיקוח נפש. בַּר מֵהַהוּא יוֹמָא – מלבד אותו יום, שבו אינו עושה מלאכה כלל. תמהה הגמרא, וְהַהוּא יוֹמָא לֵימוּת – וכי ביום זה שהוא משמרו כשבת ימות אותו אדם ברעב. מתרצת הגמרא, לֶיעֱבֵיד מֵאֶתְמוֹל שְׁתֵּי פַּרְנָסוֹת – יעשה ביום הקודם מלאכה כפולה, ויתפרנס ממנה גם ביום זה. תמהה הגמרא, איך רשאי הוא לעשות מלאכה שאינה נצרכת מחמת פיקוח נפש של אותו יום, הרי אינו יודע מתי באמת שבת, וְיש לו לחשוש דִּלְמָא אֶתְמוֹל שַׁבָּת הֲוָה, ואסור לעשות באותו יום מלאכה מיותרת. מתרצת הגמרא, אֶלָּא, כָּל יוֹם וְיוֹם עוֹשֶׂה כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ, וַאֲפִילּוּ הַהוּא יוֹמָא, שהרי פיקוח נפש הוא, ודוחה אפילו שבת. שואלת הגמרא, אם כן, כיצד אמר רבא שאותו אדם 'משמר יום אחד', וְהַהוּא יוֹמָא בְּמַאי מִנְכַּר לֵיהּ – במה ניכר שהוא משמרו, אם עושה בו מלאכה כמו בשאר הימים. מתרצת הגמרא, אותו יום ניכר בְּקִדּוּשׁ שעושה בכניסת אותו יום, וְהַבְדָּלָה שעושה בצאתו.
אָמַר רָבָא, וְאִם הָיָה אותו אדם מַכִּיר סְכוּם יוֹם שֶׁיָּצָא בּוֹ – יודע כמה ימים עברו מיום שיצא מהיישוב, עוֹשֶׂה מְלָאכָה כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם – רשאי לעשות מלאכה ביום השמיני ליציאתו, וכן ביום הששה עשר, וכן הלאה, שהרי בודאי לא יצא בשבת מהיישוב, ואם כן היום השמיני ליציאתו, שהוא בדיוק אותו יום בשבוע שבו יצא ודאי אינו שבת. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, ומה חידש רבא בדבריו. מתרצת הגמרא, מַהוּ דְּתֵימָא – הייתי סבור לומר כֵּיוָן דִּבְשַׁבָּת לָא נָפִיק – כיון שאנו מניחים בודאי שלא יצא בשבת, בָּעֶרֶב שַׁבָּת נַמִּי לָא נָפִיק – נאמר שגם בודאי בערב שבת לא יצא, שאין דרך בני אדם לצאת לדרך רחוקה ביום שישי, וְהַאי חַמְשָׁא בְּשַׁבַּתָּא נָפִיק – ונחשיב את ספקו רק מיום חמישי בשבוע, וּתְרֵי יוֹמֵי לִישְׁתְּרוּ לֵיהּ לְמֶיעְבַּד – ונתיר לו יומיים לעשות מלאכה, ביום השביעי וביום השמיני ליציאתו. קָא מַשְׁמַע לָן דְּלָא – השמיענו רבא שאין הדבר כן, כיון דזִימְנִין דְּמַשְׁכַּח שַׁיַּרְתָּא – לפעמים מזדמנת לאדם שיירה ביום שישי, וּמִיקְּרֵי וְנָפִיק – ויכול לקרות שיצא לדרך בערב שבת, ואינו יכול לסמוך על כך שאין דרך לצאת ביום שישי, ולהתיר לעצמו יום נוסף במלאכה.
