הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא להלן בענין מלאכת דש: גַּרְסִינָן [-למדנו] להלן בְּפֶרֶק 'הַמַּצְנִּיעַ', תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַחוֹלֵב את הבהמה, וְהַמְחַבֵּץ – מעמיד את החלב בקיבת בהמה, ועל ידי זה נפרדים מי החלב, והנותר נעשה גבינה, וְהַמְּגַבֵּן – מתקן את הגבינה בצורתה הראויה, אם עשה אחת ממלאכות אלו בשיעור כִּגְרוֹגֶרֶת – כגודל תאנה מיובשת, חַיָּב חַטָּאת. וְאָמְרִינַן – וביארה שם הגמרא את טעם החיוב במלאכות אלו, 'חוֹלֵב', מִשּׁוּם מַאי מִחַיֵּיב – מחמת איזה אב מלאכה הוא חייב, מִשּׁוּם 'מְפָרֵק', ולהלן יבואר איזו מלאכה זו. 'מְחַבֵּץ', חַיָּב מִשּׁוּם בּוֹרֵר, שהרי מפריד הוא בין מי החלב לבין החלקים היבשים יותר שבחלב, שמהם נעשית הגבינה. 'מְגַבֵּן', חַיָּב מִשּׁוּם בּוֹנֶה, שהרי הוא מעמיד את הגבינה כבנין. מסיים הרי"ף ומבאר, וּ'מְפָרֵק', שהתבאר שזו המלאכה שעובר עליה החולב את הבהמה, תּוֹלָדָה דְּ'דָשׁ' הוּא, שהרי מהות מלאכת דש היא הפרדת התבואה מהמוץ, ואף כאן מפריד את החלב מדדי הבהמה.
שנינו במשנה, 'וְהַמְעַמֵּר'. אָמַר רָבָא, הַאי מַאן דְּכָנֵיף מִלְחָא מִ'מִּלְחֲתָא' – אדם שאוסף את המלח ממקום משרפות המלח, והן תעלות הנמשכות מהים, ומי הים מתאדים שם והמלח שבהם נותר במקומו, מִחַיֵּיב – חייב חטאת מִשּׁוּם מלאכת מְעַמֵּר, שכשם שאסור לאסוף עומרים בשדה, כן אסור לאסוף מלח ממקומו. מביאה הגמרא את דעת החולק: אָמַר אַבַּיֵּי, אֵין דֶּרֶךְ עִמּוּר בְּכָךְ, בדבר שאינו צומח במקומו, אֶלָּא מלאכת עימור נאמרה רק בְּגִדּוּלֵי קַרְקַע, שאוספם במקום גידולם. וכיון שהמלח אינו 'גדל' שם אלא רק הפרידוהו שם מהמים, אין אסיפתו נחשבת למלאכת מעמר.
שנינו במשנה, 'וְהַדָּשׁ'. תָּאנָא – שנינו בברייתא, הַדָּשׁ – המפריד את התבואה מהמוץ המעורב בה, וְהַמְנַפֵּץ – מפריד את הפשתן מגבעוליו, וְהַמְּנַפֵּט – מפריד את סיבי הצמר גפן מהגרעינים שבו, כֻּלָּן מְלָאכָה אַחַת הֵן, והיינו מלאכת 'דש' האמורה במשנתנו.
שנינו במשנה, 'וְהַזּוֹרֶה וְהַבּוֹרֵר וְהַטּוֹחֵן'. הגמרא מבארת עתה איזו היא מלאכת ברירה האסורה, ואיזו מותרת בשבת: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הָיוּ לְפָנָיו (שני) מִינֵי אוֹכְלִין שונים, בּוֹרֵר וְאוֹכֵל, בּוֹרֵר וּמַנִּיחַ, וְלֹא יִבְרוֹר, וְאִם בָּרַר חַיָּב חַטָּאת. שואלת הגמרא, מַאי קָאָמַר – מה היא כוונת התנא בברייתא, והלא הדברים סותרים לכאורה זה את זה. מבארת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵּי, הָכִי קָאָמַר – כך יש לפרש את דברי הברייתא, 'בּוֹרֵר וְאוֹכֵל', היינו לְאַלְתַּר – כשאוכל מיד את מה שבורר, רשאי לעשות זאת על ידי ברירה, כיון שאין זו דרך ברירה אלא דרך אכילה. 'בּוֹרֵר וּמַנִּיחַ', היינו לְאַלְתַּר – על מנת לאכול מיד, ואף שאינו אוכל תוך כדי הברירה, מכל מקום אין זו דרך ברירה אלא גם זו דרך אכילה, לברור ואחר כך לאכול מיד. ומה שאמרה הברייתא 'ולא יברור' כוונתה וּלְבוֹ בַּיּוֹם לֹא יִבְרוֹר – לא יברור אפילו לצורך אותו היום, אם אין זה לאכילה מיד, כיון שאין זו דרך אכילה, וְאִם בָּרַר, אפילו על מנת לאכול לאחר שעה, נַעֲשָׂה כְּבוֹרֵר לָאוֹצָר – הרי הוא כבורר לשמירה לזמן ארוך, וְחַיָּב חַטָּאת. אומרת הגמרא, אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרָבָא – אמרו לפני רבא ביאור זה של הברייתא, וְאָמַר לְהוּ רבא, שַׁפִּיר קָאֲמַר נַחְמָנִי – דבר נכון אמר אביי [וכינוהו 'נחמני' לפי שהיה יתום מהוריו וגדל בביתו של רבה בר נחמני, וכיון שרבה בר נחמני גידלו ולימדו תורה, כינהו כשם אביו, נחמני].
