תורת הבית / פרק ה
יראה האדם ויתבונן, כמה עליו לייקר כל שעה שהוא יכול לעסוק בתורה, כי הנה אם יזדמן לאדם להציל נפש מישראל מלטבוע בנהר, בודאי ישמח על כך שמחה מרובה, וכל ימי חייו יזכור את אותו היום ואותה השעה שזכה להציל נפש יהודית ממוות. ובאמת כן הוא הדבר, שאין ערך לגדולת המצוה הזו, וכמו שאמרו חז"ל שהמקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. וכל שכן אם היה מזדמן לאדם להציל כמה נפשות, בודאי היתה שמחתו גדולה מאד. ואם היה קורה לו חלילה בהיפך, שהיה יכול להציל נפשות ממוות והתעצל ולא הציל, ומחמת כן מתו, הרי אי אפשר לשער את גודל צערו על כך כל ימי חייו.
ועתה ראה נא מה שאמרו חז"ל, שגדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות. ואף על פי שבודאי אם מזדמן לאדם להציל נפשות – עליו להפסיק מלימודו ולהצילם, ואפילו עבור קיום מצוה קטנה יותר, אם אינה יכולה להתקיים על ידי אחרים, צריך האדם להפסיק מלימודו, כי כן הוא רצון ה', שילמד האדם על מנת לקיים, אבל אם יכולה המצוה להתקיים על ידי אחרים, גדולה היא התורה יותר מכל המצוות. וגם לענין פיקוח נפש, אם הזדמן לאדם אחד להציל נפש מישראל, ואילו האדם השני עסק בתורה באותו הזמן, אף שבעיני בשר ודם נראה כאילו זה שהציל נפש מישראל פעל יותר, הרי גילו לנו חז"ל שאותו שעסק בתורה חשוב יותר והגדיל לעשות, כי גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות.
