מסכת שקלים, פרק ב, משנה ג
משנה ג: הַמְכַנֵּס מָעוֹת וְאָמַר, הֲרֵי אֵלּוּ לְשִׁקְלִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מוֹתָרָן נְדָבָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מוֹתָרָן חֻלִּין. שֶׁאָבִיא מֵהֶן לְשִׁקְלִי, שָׁוִין שֶׁמּוֹתָרָן חֻלִּין. אֵלּוּ לְחַטָאת, שָׁוִין שֶׁהַמּוֹתָר נְדָבָה. שֶׁאָבִיא מֵהֶן לְחַטָאת, שָׁוִין שֶׁהַמּוֹתָר חֻלִּין:
אדם הַמְכַנֵּס – האוסף מָעוֹת – מטבעות קטנות, וּכשהתחיל לאסוף מטבעות אלו אָמַר 'הֲרֵי אֵלּוּ לְשִׁקְלִי' – מעות אלו יהיו עבור מחצית השקל שאני חייב בנתינתה, ולאחר זמן נמצא שיש לו מעות יותר מדמי מחצית השקל, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מוֹתָרָן – שארית המעות היתירים על מחצית השקל, נְדָבָה – יינתנו לקופות שבמקדש שקונים בדמיהם קרבנות נדבה, בזמן שאין קרבנות אחרים, כיון שאף הקדש בטעות נחשב הקדש. וּבֵית הִלֵּל חולקים ואוֹמְרִים, מוֹתָרָן חֻלִּין, כיון שהקדש בטעות אינו הקדש, ואין ההקדש חל אלא עד דמי מחצית השקל, שלא היתה כוונתו להקדיש יותר ממחצית השקל.
אם אמר מעות אלו אני אוסף כדי שֶׁאָבִיא מֵהֶן לְשִׁקְלִי, הרי כוונתו שיביא מתוכם את דמי מחצית השקל, וכאילו אמר בפירוש שאם יאסוף יותר מהצורך לא יהיה השאר קדוש, ולכן שָׁוִין – הכל מודים בדין זה, שֶׁמּוֹתָרָן של מעות אלו חֻלִּין.
אם אמר על המעות שאוסף 'אֵלּוּ לְחַטָאת', שָׁוִין בית שמאי ובית הלל בדין זה שֶׁהַמּוֹתָר נְדָבָה, מהטעם שיבואר במשנה להלן. ואם אמר על המעות שאסף 'שֶׁאָבִיא מֵהֶן לְחַטָאת', שָׁוִין בית שמאי ובית הלל שֶׁהַמּוֹתָר חֻלִּין:
הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן".
(ויקרא רבה)
