מסכת שבת, פרק יג, שיעור 157

גמרא

התבאר במשנה בדעת תנא קמא, שאסור לעשות בשבת 'הילמי' ומותר לעשות 'מי מלח', מבררת הגמרא, מַאי קָאָמַר – מה כוונת התנא, ומה החילוק בין 'הילמי' לבין 'מי מלח'. מבארת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הָכִי קָאָמַר – כך היא כוונת התנא, אֵין עוֹשִׂין מֵי מֶלַח מְרֻבִּין, שהם קרויים 'הילמי', כיון שזה מתקן את האוכל הנמצא בתוכם, ודומה למלאכת 'מעבד', אֲבָל עוֹשִׂין מֵי מֶלַח מוּעָטִין, לצורך טיבול אותה סעודה.

הגמרא מבארת עתה את דעת רבי יוסי: אָמַר רַבִּי יוֹסִי, וַהֲלֹא הוּא הִלְמִי, בֵּין מְרֻבִּין ובֵין מוּעָטִין. אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, רַבִּי יוֹסִי, הסובר שאין לחלק בין מי מלח מועטים למרובים, לְאִסּוּר אוֹ לְהֵיתֵּר – האם כוונתו שאפילו מועטים אסורים, או שכוונתו שאפילו מרובים מותרים. וּסְלִיקָא – ומסקנת הגמרא היא שכוונתו לְאִסּוּר, שאפילו המועטים אסורים. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, אֵין עוֹשִׂין מֵי מֶלַח מְרֻבִּין, לָתֵת לְתוֹךְ הַכְּבָשִׁין שֶׁבְּתוֹךְ הַגַּסְטְרָא – ירקות כבושים הנמצאים בכלי המיוחד לכך ['גיסטרא' הוא כלי שבור, שאינו ראוי לשימושים רגילים, ומייחדים אותו לכך], אֲבָל עוֹשִׂין מֵי מֶלַח מוּעָטִין, וְאוֹכֵל בָּהֶן פִּתּוֹ, וְנוֹתֵן מהם לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל. אָמַר רַבִּי יוֹסִי, וְכִי מִפְּנֵי שֶׁהַלָּלוּ מְרֻבִּין וְהַלָּלוּ מוּעָטִין הַלָּלוּ אֲסוּרִין וְהַלָּלוּ מֻתָּרִין, אם כן יטעו בני אדם ויֹאמְרוּ שרק מְלָאכָה מְרֻבָּה אֲסוּרָה, ואילו מְלָאכָה מוּעֶטֶת מוּתֶּרֶת. אֶלָּא אֵלּוּ וָאֵלּוּ אֲסוּרִין. הרי מבואר בברייתא בפירוש שרבי יוסי אוסר אפילו את המועטים. מביאה הברייתא את המשך דברי רבי יוסי, וְאֵלּוּ הֵן מֵי מֶלַח הַמּוּתָּרִין בעשייה בשבת, נוֹתֵן תחילה שֶׁמֶן וְאחר כך מֶלַח, שעל ידי השמן פג חוזקו של המלח, אוֹ שנותן שֶׁמֶן וּמַיִם, ואחר כך מלח, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתֵּן מַיִם וָמֶלַח לְכַתְּחִלָּה – בתחילה, לפני נתינת השמן [ואף באופן זה לא התיר רבי יוסי אלא מי מלח מועטים (ריטב"א)].

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְלֵית הִלְכְתָא [-ואין הלכה] כְּרַבִּי יוֹסִי, אֶלָּא כְּתַנָּא קַמָּא, המתיר לעשות מי מלח מועטים, דְּאַמְרִינָן בְּעֵרוּבִין בְּפִרְקָא קַמָּא – שהרי אמרה הגמרא בפרק ראשון של מסכת עירובין, אָמַר רַב יוֹסֵף, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסִי, לֹא בְּ'הִלְמֵי', והיינו המחלוקת של משנתנו, וְלֹא בִּ'לְחָיַיִם', והיינו המחלוקת שהובאה שם בענין הרוחב הנצרך ל'לחי' של עירוב.

הגמרא דנה עתה בענין אותם מי מלח מועטים, שמותר לעשות בשבת [כדעת חכמים], מהי מידת החוזק שמותר לעשותם: תָּנֵי – שנה רַב יְהוּדָה בַּר חֲבִיבָא הלכה זו, אֵין עוֹשִׂין מֵי מֶלַח עַזִּין. מבארת הגמרא, מַאי – מה הם 'מֵי מֶלַח עַזִּין', רַבָּהּ וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם כלל זה, שיעור האיסור הוא בכָל תערובת שהמלח שבה מרובה כל כך עד שֶׁהַבֵּיצָה צָפָה בָּהֶן מחמת ריבוי המלח שבהם [כשם שאין אדם טובע בים המלח, מחמת ריבוי המלח שבו (גמרא)]. ממשיכה הגמרא ומבארת, וְכַמָּה הוא שיעור המלח שבמים שמחמתו הביצה צפה, אָמַר אַבַּיֵּי, תְּרֵי תִּלְתֵי מִלְחָא וַחֲדָא מַיָּא – שני שליש מלח ושליש מים, ושיעור כזה אסור לעשות בשבת, אפילו בכמות מועטה. מבררת הגמרא, לְמַאי עַבְדֵי לָהּ – צורך איזה מאכל עושים מי מלח חזקים כל כך. ומבארת, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, לְמוֹרַיְיסַא – ציר של דגים.

וְתָנֵי – ועוד הלכה שנה רַב יְהוּדָה בַּר חֲבִיבָא, אֵין מוֹלְחִין צְנוֹן וּבֵיצָה – שלש או ארבע חתיכות יחד של צנון או של ביצה בְּשַׁבָּת, כיון שהמלח מעבד אותם, ונעשים קשים, והרי הוא מתקן [אך מותר למלוח אחד ואחד ולאוכלו מיד]. רַב חִזְקִיָּה מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּאַבַּיֵּי אָמַר, צְנוֹן אָסוּר, וּבֵיצָה מוּתֶּרֶת. פוסק הרי"ף, וְכֵן הֲלָכָה.

אָמַר רַב נַחְמָן, מֵרֵישׁ – בתחילה, הֲוָה מְלַחְנָא פּוּגְלָא בְּשַׁבַּתָּא – הייתי מולח צנון בשבת, והטעם לכך, כיון דאֲמִינָא – אמרתי בליבי, אַפְסוּדֵי קָא מַפְסִידְנָא לֵיהּ – במליחה זו אני מפסיד את הצנון, ואין זה תיקון כלל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, פּוּגְלָא – צנון, חוּרְפֵיהּ מַעֲלֵי לֵיהּ – חריפותו משובחת לו, וכיון שהמלח מפיג את החריפות, אין זה תיקון, ומותר לעשות כן בשבת. כֵּיוָן דְּשַׁמְעִיתֵהּ לְהָא דְּאַמְרִינָן – אך לאחר ששמעתי מימרא זו, כִּי אָתָא עוּלָא – שכאשר בא עולא מארץ ישראל לבבל, אָמַר, בְּמַעֲרָבָא מַלְחֵי פִּישְׁרֵי פִּישְׁרֵי – בארץ ישראל מולחים את הצנון בערימות גבוהות, הבנתי שדבר זה נחשב תיקון, ולכן מִימְלַח לֹא מְלַחְנָא – איני מולח כמה חתיכות יחד, שזהו תיקון האסור בשבת, טְבוּלֵי מַטְבִּילְנָא – אך אני מטביל במי מלח כל חתיכה בפני עצמה, ואוכל, שדבר זה אינו נחשב כתיקון ועיבוד, אלא דרך אכילה.