מסכת שבת, פרק טז, שיעור 176

הגמרא מביאה עתה את הנהגותיהם של החכמים בקבלת שבת, וההכנות לקראתה: רַבִּי חֲנִינָא מִיעַטֵף וְקָאֵי אַפַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבָּתָא – היה מתעטף בבגדים נאים סמוך לכניסת השבת, אָמַר, בּוֹאוּ נֵצֵא לִקְרַאת מַלְכָּא – לקראת המלכה. רַבִּי יַנַּאי, לָבַשׁ מָאנֵיהּ וּמְכַסֵי – היה לובש בגדיו ומתעטף, אָמַר, בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה, שמתוך חביבות שביתת השבת היה מכנה אותה כ'כלה'.

רַבָּהּ בַּר רַב הוּנָא, אִיקְּלַע לְבֵי [-הזדמן לביתו של] רַבָּהּ בַּר רַב נַחְמָן, והיה זה בשבת, קְרִיבוּ לֵיהּ תְּלֵיסַר סָאוֵי טַחְיֵי – הביאו לפניו שלש עשרה סאים של רקיקים מרוחים בשומן. אָמַר לְהוֹן – שאל אותם רבה בר רב הונא, מִי הַוִיתוּן יָדְעִין דְּאָתִינָא לְגַבַּיְיכוּ – האם ידעתם שאני עתיד לבא לכאן, דְּטַרְחִיתוּן כּוּלֵּי הַאי – שמחמת כן טרחתם כל כך. אָמְרוּ לֵיהּ – אמרו לו בני הבית של רבה בר רב נחמן, מִי עַדִּיפַת לָן מִינָהּ – וכי אתה עדיף וחשוב יותר משבת, בתמיהה, ואף שלא ידענו שתבא, טרחנו והכנו כל זה לכבוד השבת.

הגמרא מביאה הנהגות של אמוראים שונים, בענין ההכנות לשבת: רַבִּי אַבָּא הֲוָה זַבִּין בִּתְלֵיסָר אִיסְתְרֵי פְּשִׁיטֵי בִּשְׂרָא מִתְלֵיסַר טַבָּחֵי – רבי אבא היה קונה בשר משלשה עשר טבחים, בשלשה עשר סלעים, וּמַשְׁלִים לְהוּ אַצִינּוֹרָא דְּדָשָׁא – וכל בשר שהיה מביא הניח על פתח הבית, ולא היה נכנס אלא ממהר לחזור ולהביא בשר נוסף, וְאָמַר לְהוּ – והיה אומר למשרתיו, שהיו נוטלים ממנו את הבשר, 'אַשּׁוּר הֵיְיא, אַשּׁוּר הֵיְיא' – מהרו להכין ולבשל חתיכת בשר זו, קודם שאביא בשר נוסף, והיה עושה כן לכבוד שבת, לאכול מהבשר המובחר ביותר.

רַבִּי אַבָּהוּ, הֲוָה יָתִיב אַתַכְתְכָא דְּשָׁאגָא – היה יושב בערב שבת על כסא העשוי מעץ תדהר, שהוא יקר, וְשַׁיִיף נוּרָא – נופח ומצית את האש לכבוד שבת. רַב עָנָן, לָבִישׁ גּוּנְדָא – היה לובש בגדים שחורים, כדי להראות שאין יום זה ראוי לנהוג בו חשיבות, אלא יש ללבוש בגדים שאין מקפידים על כך שיתלכלכו מההכנות לשבת, דְּתָנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – שהרי כך נשנתה הברייתא בבית מדרשו של רבי ישמעאל, בְּגָדִים שֶׁבִּשֵּׁל בָּהֶם האדם קְדֵרָה לְרַבּוֹ, אַל יִמְזֹג בָּהֶם כּוֹס לְרַבּוֹ, הרי שבישול מלכלך את הבגדים.

רַב סַפְרָא, מַחְרִיךְ רֵישָׁא – היה חורך באש את ראש הבהמה. רָבָא, מָלַח שִׁיבּוּטָא – היה מולח את הדגים לכבוד שבת. רַב הוּנָא, מַדְלִיק שְׁרָגָא – היה מדליק את הנר [והיו מדליקים בביתו נרות רבים, ומלבד נרות השבת שהדליקה אשתו, הדליק הוא עצמו נרות נוספים. ויש מפרשים שהיה מדליק את הפתילות ומכבה, כדי שיהא קל אחר כך לחזור ולהדליקן (מהרש"ל)]. רַב פָּפָּא, גָּדִיל פְּתִּילְתָּא – היה קולע ומכין את הפתילות. רַב חִסְדָּא, פָּרִים סִלְקָא – היה חותך את התרד. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף, מַצְלְחֵי צִיבֵי – היו מבקעים עצים לצורך הבישול של ערב שבת. רַבִּי זֵירָא, מְצַתֵת צְתוּתֵי – היה מצית את האש בעצים הדקים.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, מְכַתֵּף וְעַיֵּיל מְכַתֵּף וְנָפִיק – היה נושא דברים על כתפו לכבוד שבת, ויוצא ונכנס עמהם, וביאר את מעשיו ואָמַר, אִילּוּ מִקְלְּעֵי לִי – אם היו מזדמנים ומתארחים אצלי רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִּי, מִי לֹא מַכְתִּיפְנָא וְעַיְילִנָא קָמַיְיהוּ – וכי לא הייתי טורח ונושא משאות לכבודם. רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִּי, הָווּ מִכַּתְפֵי וְעַיְילֵי מִכַּתְפֵי וְנַפְקֵי, אָמְרֵי – והיו אומרים, אִילּוּ מִיקְלַע גַּבָּן – אם היה מזדמן ומתארח אצלינו רַבִּי יוֹחָנָן, מִי לֹא מַכְתִּיפְנָא קַמֵּיהּ – וכי לא היינו טורחים כך לפניו.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי מֵרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסִי – שאל רבי את רבי ישמעאל בן רבי יוסי שאלה זו, עֲשִׁירִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בְּמַה הֵם זוֹכִין לעשירות. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבי ישמעאל, בִּשְׁבִיל שֶׁמְעַשְׂרִין את תבואתם, דִּכְתִיב (דברים יד, כב) 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר', ומכפל הלשון יש לדרוש עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. המשיך רבי ושאלו, עֲשִׁירִים שֶׁבְּבָבֶל, ששם הוא מקום הפטור מהפרשת תרומות ומעשרות, בַּמֶּה הֵן זוֹכִין לעשירות. השיב לו רבי ישמעאל, בִּשְׁבִיל שֶׁמְּכַבְּדִין אֶת הַתּוֹרָה, שהרי בבבל מצויים תלמידי חכמים, ואותם עשירים היו מכבדים אותם. המשיך ושאלו, וְאותם עשירים שֶׁבִּשְׁאָר אֲרָצוֹת, שאין שם תלמידי חכמים, בַּמֶּה הֵם זוֹכִין. השיב לו, בִּשְׁבִיל שֶׁמְּכַבְּדִין אֶת הַשַּׁבָּת.

אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא, פַּעַם אַחַת נִתְאָרַחְתִּי אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אֶחָד בְּעיר לוּדְקִיָא, שמחוץ לארץ ישראל, וְהֵבִיאוּ לְפָנָיו שֻׁלְחָן שֶׁל זָהָב, שהוא מַשּׂוֹי שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנֵי אָדָם, לרוב כובדו, וְשִׁשָּׁה עָשָׂר שַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל כֶּסֶף קְבוּעוֹת בּוֹ לנוי, וּקְעָרוֹת, וְקִיתוֹנִיוֹת [-וכדים], וְכוֹסוֹת, וּצְלוֹחִיוֹת [-ובקבוקים] קְבוּעוֹת בּוֹ, וְעָלָיו כָּל מִינֵי מַאֲכָל וְכָל מִינֵי מְגָדִים, כְּשֶׁהֵן [-אותם ששה עשר בני אדם] מַנִּיחִין אוֹתָהּ אוֹמְרִים 'לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ' (תהלים כד, א), להזכיר שאין אנו רשאים ליהנות מהעולם הזה ללא ברכה. וּכְשֶׁהֵן מְסַלְּקִים אוֹתָהּ, אוֹמְרִים 'הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם' (שם קטו, טז), כלומר, שלאחר הברכה יש לאדם רשות ליהנות מעולם הזה. אָמַרְתִּי לוֹ – שאל רבי חייא בר אבא את אותו קצב, בְּנִי, בַּמֶּה זָכִית לְכָךְ. אָמַר לִי, קַצָּב הָיִיתִי, וְכָל בְּהֵמָה נָאָה שֶּׁמָּצָאתִי, אָמַרְתִּי זוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת. אָמַרְתִּי לוֹ, בְּנִי, אַשְׁרֶיךָ, וּבָרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁזִיכְּךָ לְכָךְ.

גַּרְסִינָן למדנו במסכת ביצה בְּפֶרֶק יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת (טו.), תָּאנִי – שנה רַב תַּחְלִיפָא אֲבוּהָּ דְּרַבְנָאִי חוֹזָאָה, וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים שהיה הוא אַחוּהָ דְּרַבְנָאִי חוֹזָאָה, כָּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִין לוֹ מאת ה' מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה, חוּץ מֵהוֹצָאוֹת שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, וְהוֹצָאוֹת בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁאִם הוֹסִיף בהוצאות אלו, מוֹסִיפִין לוֹ מן השמים. וְאִם פִּחֵת בהוצאות אלו, פּוֹחֲתִין לוֹ.

תַּנְיָא – שנינו בברייתא, אָמְרוּ עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן, שֶׁכָּל יָמָיו, אף בימות החול, הָיָה אוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת. כיצד, מָצָא בְּהֵמָה נָאָה, אָמַר 'זוֹ לְשַׁבָּת'. לְמָחָר מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה, והיה מֵנִיחַ אֶת הַשְּׁנִיָּה, וְאוֹכֵל אֶת הָרִאשׁוֹנָה בימות החול, נמצא שאף האכילה היתה לכבוד שבת, שעל ידי שנאכלה הראשונה היה קונה את השניה, המשובחת ממנה. אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן, מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה בּוֹ, שֶׁאף שלא היה טורח מיום ראשון לכבוד שבת, כָּל מַעֲשָׂיו הָיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, וְהיה אוֹמֵר את הפסוק 'בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם' (שם סח, כ), כלומר, שהיה סומך ובטוח על הקדוש ברוך הוא שימציא לו פרנסה ומזונות בכל יום ויום, ולא היה טורח ומכין מיום אחד ליום אחר. תַּנְיָא נַמִי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא אחרת, שַׁמַּאי אוֹמֵר, מֵחַד בְּשַׁבִּיךְ לְשַּׁבְּתִיךְ – מיום ראשון בשבוע יש להתחיל ולטרוח לכבוד שבת. הִלֵּל אוֹמֵר, בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם, ואין לו לאדם לדאוג לצורכי יום המחר, ואף לא מיום חול לשבת.