י) דרכן היה להביא משדות שבדרום, וכך היו עושים, היה נָר (-חורש) חצי השדה, ולא זורע באותו חצי, וזורע בחצייה השני של השדה, בשנה זו. ובשנה אחרת, היה נר את חצי השדה שזרע בשנה שעברה, וזורע את החצי שנר, ומביא ממנו, כיון שבאופן זה שאין זורעים באותו מקום שנה אחרי שנה, הקרקע נשארת בכוחה, ומגדלת תבואה יפה.
יא) עומר זה, מן השעורים היה בא, ודבר זה הלכה ממשה רבינו. וכיצד היה נעשה, מערב יום טוב של פסח היו יוצאין שלוחי בית דין, ועושין אותו כריכות – עומרים במחובר לקרקע, כדי שיהיה נוח לקצור. וכל אנשי העיירות הסמוכות לשם מתכנסות, כדי שיהיה נקצר בעסק גדול. וקוצרין שלש סאין שעורין, בשלשה אנשים, ובשלש קופות, ובשלשה מגלות. כיון שחשכה – ששקעה השמש ויצא יום טוב ראשון, אומר להם הקוצר לכל העומדים שם שלש פעמים, 'בא השמש', אומרין לו 'הין'. וחוזר ושואל, בא השמש, אומרין לו הין. בא השמש, אומרין לו הין. ושואל ג' פעמים, מגל זה – האם אקצור במגל זו, אומרין לו הין. מגל זה, אומרין לו הין. מגל זה, אומרין לו הין. ואחר כך ממשיך ושואל ג' פעמים קופה זו – האם אתן את התבואה בקופה זו, אומרין לו הין. קופה זו, אומרין לו הין. קופה זו, אומרין לו הין. ואם היה שבת, אומר להן שבת היום, אומרין לו הין. שבת היום, אומרין לו הין. שבת היום, אומרין לו הין. ואחר כך אומר להן דרך שאלה, אקצור, והן אומרין לו קצור. אקצור, והם אומרים לו קצור. אקצור, והם אומרים לו קצור. שלש פעמים שואל ומשיבים לו על כל דבר ודבר. וכל כך למה, מפני אלו הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני, שהן אומרין שזה שנאמר בתורה לגבי קרבן העומר לשון 'ממחרת השבת' הוא שבת בראשית. ומפי השמועה למדו – וקיבלו חכמים במסורת שאינה שבת אלא יום טוב ראשון של פסח, וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפין את העומר בששה עשר בניסן, בין שחל יום טוב בחול ובין שחל בשבת. ועוד ראיה, שהרי נאמר בתורה 'ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה', ונאמר 'ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי', הרי שהותרה האכילה 'ממחרת הפסח', ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע, כמו שדמו הטפשים, היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש (-לתבואה החדשה) בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה, אלא נִקְרֹה נִקְרָה שחל הפסח בשבת. אלא בודאי מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח, הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש, ואין משגיחין על אי זה יום הוא מימי השבוע.
