מסכת שבת, פרק יז, שיעור 186

משנה

כָּל הַכֵּלִים הַנִּיטָלִין בַּשַּׁבָּת, כלומר, שאינם מוקצים, שִׁבְרֵיהֶן נִטָלִין עִמָּהֶן – אם נשברו בשבת מותר לטלטל אף את שבריהן, וּבִלְבַד שֶׁיְהוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלָאכָה – ובתנאי שיהא ניתן להשתמש בשברים לשימוש כל שהוא, ומביאה המשנה דוגמאות לכך, שִׁבְרֵי עֲרֵיבָה, ניתן להשתמש בהם כדי לְכַסּוֹת בָּהֶן אֶת הֶחָבִית. שִׁבְרֵי זְכוּכִית, לְכַסּוֹת בּוֹ אֶת פִּי הַפַּךְ – כד קטן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לא די בכך שיהא להם שימוש מסוים, אלא יש תנאי נוסף בדבר, וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן, כלומר, שיהא ניתן להשתמש בהם לשימוש הדומה לשימוש שהיה לכלי השלם, ומביא רבי יהודה דוגמאות לכך, שִׁבְרֵי עֲרֵיבָה, לָצוּק לְתוֹכָן אֶת הַמִקְפָּה – תבשיל עבה, הדומה מעט לבצק שמניחים בעריבה. וּשברים שֶׁל זְכוּכִית, לָצוּק לְתוֹכָן שָׁמֶן, והרי זה דומה לשימוש כלי זכוכית, שממלאים בו שמן.

גמרא

נחלקו במשנה תנא קמא ורבי יהודה בדין כלי שנשבר, האם די בכך שהשברים ישמשו למלאכה כל שהיא, או שיש צורך שישמשו הכלים למלאכה הדומה למלאכתן הקודמת. מבארת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, מַחְלֹקֶת זו שבמשנתנו, היא בכלים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ בְּשַׁבָּת זו עצמה, דְּמַר סָבַר – שלדעת תנא קמא שבר הכלי מוּכָן הוּא מערב שבת, כיון שגם קודם השבירה וגם לאחר השבירה ראוי הוא למלאכה, וּמֻתָּר לטלטלו. וּמַר סָבַר – ואילו רבי יהודה סובר, נוֹלָד הוּא, כיון שנשבר בשבת, וקודם שבירתו לא היה ראוי למלאכה זו, וכאילו כלי חדש הוא, וְאָסוּר, ככל דבר שנוצר בשבת עצמה [ורק אם ניתן להשתמש בו מעין מלאכתו הראשונה, אין דינו כנולד, אלא כדבר המוכן מערב שבת]. אֲבָל כלים שנִשְׁתַּבְּרוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וראויים הם למלאכה כל שהיא, אף שאינה מעין מלאכתם הראשונה, דִּבְרֵי הַכֹּל מֻתָּרִין, הוֹאִיל וְהוּכְנוּ לִמְלָאכָה אַחֶרֶת מִבְּעוֹד יוֹם.

פוסק הרי"ף: וַהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא, שאין צורך שישמש השבר למלאכה מעין מלאכתו הראשונה, אלא אם ראוי הוא למלאכה כל שהיא, מותר לטלטלו בשבת. וְאָמַר בַּעַל הֲלָכוֹת גדולות מִשְּׁמֵיהּ [-בשמו] דְּרַב צֶמַח גָּאוֹן, דְּהִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, שיש צורך שישמש השבר כעין מלאכתו הראשונה, וטעמו, דְּקַיְּמָא לָן – כיון שמקובל בידינו שבמקום שנחלקו רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. מבאר הרי"ף את טעמו, שלא לפסוק כאן כרבי יהודה, וּמִסְתַּבְּרָא לָן – ומסתבר לנו לומר, דהַנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּפָלִיג בְּהֶדְיָא – שכלל זה נכון רק במקום שהובאו במשנה דברי רבי מאיר ורבי יהודה בפירוש בשם אומרם, אֲבָל הֵיכָא דְּדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר הובאו סְתָם, ללא שמו, ככלל המקובל בידינו ש'סתם משנה רבי מאיר', וְרַבִּי יְהוּדָה הוּא דְּפָלִיג בְּהֶדְיָא – ורבי יהודה הוא שחולק בפירוש על כך, לֹא אַמְרִינָן – אין אומרים כלל זה ש'רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה', אֶלָּא הִלְכְתָא כִּסְתָם – כפי שסתמה המשנה, ולכן כאן יש לפסוק הלכה כתנא קמא. מוסיף הרי"ף: וְאַף עַל גַב דְּאִפְלִיגוּ בְּהֶדְיָא בִּבְרַיְיתָא – ואף שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בפירוש בברייתא, ואם כן אנו יודעים שתנא קמא במשנתנו זהו רבי מאיר, מכל מקום כֵּיוָן דְּסָתַם לָן התַּנָּא במשנתנו כְּרַבִּי מֵאִיר, הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר אף במקום שהוא חולק על רבי יהודה, וְלֹא חַיְישִׁינָן לַמַחֲלֹקֶת דִּבְרַיְתָא.

הגמרא מביאה דינים שונים בענין מוקצה: אָמַר רַב נַחְמָן, הַנֵי לִיבְנֵי דְּאִשְׁתַּיוּר מִבִּנְיָנָא – אותן לבינים שנשארו לאחר הבניה, שָׁרִי לְטִלְטוּלִינְהוּ בְּשַׁבַּתָּא – מותר לטלטלן בשבת, והטעם לכך, הוֹאִיל וְחַזְיָין לְמִיזְגָא עֲלַיְיהוּ – כיון שהן ראויות לישב עליהן, הרי הן כמיוחדות לישיבה, ולא לבניה. שַׁרְגִינְהוּ – אבל אם סידרן זו על גבי זו, כדרך שמכינים אותם לבניה, וַדַּאי אַקְצִינְהוּ – בודאי הקצה אותם לצורך בניה אחרת, ואסור לטלטלם בשבת.

וְאָמַר רָבָא, חתיכת חֶרֶס קְטַנָּה, כיון שהיא ראויה לשימוש בחצר, לכסות בה כלים שונים המונחים בחצר, מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ, ואֲפִילוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שאין מצויים שם כלים הטעונים כיסוי, ואין שימוש בחתיכת חרס זו, מכל מקום כיון שיש לה שימוש בחצר הרי היא נחשבת 'כלי', ואין שם זה פוקע ממנה ברשות הרבים.

מבארת הגמרא, וְאַזְדָּא רָבָא לְטַעֲמֵיהּ – ורבא, בדין זה, הלך לשיטתו במקום אחר, שגם כן הורה דין דומה, ומספרת הגמרא, דְּכך היה המעשה, רָבָא הֲוָה קָא אָזֵיל בְּרִסְקְתָא דְּמָחוֹזָא – רבא היה מהלך בשבת ברשות הרבים של העיר מחוזא, אִיתְּוָוס מְסָאנֵיהּ טִינָא – והתלכלכו מנעליו בטיט שהיה שם. אָתָא שַׁמְעֵיהּ – בא שמשו של רבא, שָׁקַל חַסְפָּא – נטל חתיכת חרס, וְקָא כָּפַר לֵיהּ – והיה מקנח בה את הטיט ממנעליו של רבא, רָמוּ בֵּיהּ רַבָּנָן קָלָא – הרימו התלמידים את קולם על השמש בגערה, שסברו שאותו חרס מוקצה הוא. אָמַר לְהוּ – אמר להם רבא, לאותם תלמידים, לֹא מִיסְתְיָיא דְּלֹא גְּמִירֵי – לא די בכך שלא למדתם הלכות אלו, ומחמת כן אתם סבורים שהדבר אסור, אֶלָּא (השתא נמי) מִיגְמָר (לא) [נַמִי] מְגַמְרֵי – מלמדים שיבוש שבידם לאחרים, שאמרו לשמש שזהו מוקצה, ואין הדבר כן. וביאר רבא מדוע אין חרס זה מוקצה, הרי אִילּוּ הַוְיָא בְּחָצֵר – אם היה חרס זה מונח בחצר, מִי לֹא חָזֵי לְכַסוּיֵי בֵּיהּ מָאנָא – וכי לא היה ראוי לכסות בו כלי, הַשְׁתָּא נַמִי חָזֵי לְדִידִי – אף עתה, ברשות הרבים, שאין כלים מצויים, הרי ראוי חרס זה לשימושי, ואף שאין זה שימוש מצוי, מכל מקום כיון שבחצר יש על חרס זה שם כלי, אף עתה לא פוקע ממנו שם זה, ואינו מוקצה.

מימרא נוספת בענין זה של שברי כלי חרס: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, מְגוּפַת חָבִית שֶׁנִתְכַּתְּתָה – כיסוי של חבית שנשברה [החבית] בשבת, הִיא – הכיסוי עצמו, וּשְׁבָרֶיהָ של החבית, מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ בְּשַׁבָּת, כיון ששברי חרס אלו ראויים לכסות בהם כלים שונים. תַּנְיָא נַמִי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, מְגוּפַת חָבִית שֶׁנִכְתְּתָה, הִיא וּשְׁבָרֶיהָ מֻתָּרִין לְטַלְטֵל בְּשַׁבָּת. ומוסיפה הברייתא: וְלֹא יִסְפּוֹת מִמֶּנָּה שֶׁבֶר – לא יחתוך ויחליק את הקצוות של אחד השברים, כדי לְכַסּוֹת בו אֶת הַכֶּלִי, וְלִסְמֹךְ בָּהּ כַּרְעֵי הַמִּטָּה, כיון שדבר זה נחשב כעשיית כלי בשבת, ואסור. וְאִם זְרָקָה לָאַשְׁפָּה מִבְּעוֹד יוֹם – מערב שבת, אֲסוּרָה בטלטול, כיון שהקצה אותה מדעתו. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ 'לֹא יִסְפּוֹת', לֹא יַחְתֹּךְ, כְּדִתְנַן – כמו ששנינו במשנה (מעשרות פ"ג מ"ט) [וְסוֹפֵת] בָּאֲבָטִיחַ, והכוונה שחותך ממנו חתיכות.