מסכת שבת, פרק יט, שיעור 199

משנה

עוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי מִילָה בַּשַּׁבָּת, מוֹהֲלִין – חותכים את הערלה, וּפוֹרְעִין – קורעים את העור הדק שתחת הערלה, וּמוֹצְצִין את מקום המילה כדי שלא יקרוש הדם ויסתכן התינוק, וּמְשִׂימִין עָלֶיהָ [-על המילה] אִסְפְּלָנִית – תחבושת, וְכַמּוֹן. וְאִם לֹא שָׁחַק [-טחן] את הכַּמּוֹן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לוֹעֵס בְּשִׁנָּיו, כדי לשנות מדרך המלאכה הרגילה [מכיון שאין צורך לעשות כן דוקא בכלי, שהוא איסור תורה, מוטב לעשות בשינוי], וְנוֹתֵן על גבי המילה.

בזמנם היו נוהגים לערבב יין ושמן יחד, ולטפטף מהם על מקום המילה, לרפואה, ולכתחילה אין לעשות כן בשבת, כיון שזו דרך רפואה, וגזרו חכמים איסור בכל דבר שהוא דרך רפואה מחשש שחיקת סממנים, שזהו איסור תורה, וְאִם לֹא טָרַף [-עירבב] יַיִן וָשֶׁמֶן מערב שבת, לא יערבבם בשבת, אלא נוֹתֵן זֶה [-היין] בְעַצְמוֹ וְזֶה [-השמן] בְעַצְמוֹ.

ומנהגם היה להניח על המילה כמין 'כיס' הנקוב בראשו המכונה כאן 'חלוק', ומניחים את מקום המילה בתוך הנקב, והאבר כולו בתוך הכיס, וְאם לא הכינוהו מערב שבת, אֵין עוֹשִׂין לוֹ 'חָלוּק' לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ סְמַרְטוּט – חתיכת בד. וְאִם לֹא הִתְקִין – לא הכין והזמין חלוק או סמרטוט מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וצריך להביאו ממקום אחר, כּוֹרֵךְ עַל אֶצְבָּעוֹ וּמֵבִיא, כדי שלא יהא זה דרך הוצאה ממש, וַאֲפִלּוּ מֵחָצֵר אַחֶרֶת, שאינה מעורבת.

גמרא

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַמָּל את הקטן בשבת, כָּל זְמַן שֶׁעוֹסֵק בַּמִילָה, ולא סילק ידיו, חוֹזֵר בֵּין עַל צִיצִין – רצועות עור דקות הַמְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה, וּבֵין עַל צִיצִין שֶׁאֵין מְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה, אלא נעשים לנוי בלבד, כיון שהכל נחשב כפעולה אחת, ומאחר ועיקר מצוות מילה דוחה שבת, אף חיתוך עור זה מותר. אך אם פֵּרֵשׁ – סילק ידיו מהמילה, עַל צִיצִין הַמְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה, חוֹזֵר, כיון שזו חלק ממצוות מילה הדוחה שבת, אך עַל צִיצִין שֶׁאֵין מְעַכְּבִין אֶת הַמִּילָה, אֵינוֹ חוֹזֵר.

הגמרא מביאה ברייתא נוספת בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מְהַלְקְטִין אֶת הַמִּילָה – מסירים בשבת את רצועות העור המעכבות את המילה, וְאִם לֹא הִלְקִיט, המוהל עָנוּשׁ כָּרֵת, שהרי חילל את השבת בעשיית חבורה, ולא קיים בכך מצוות מילה, והמחלל שבת חייב כרת [ואף שכל המקלקלין פטורים, וכאן שלא קיים מצוות מילה כתיקונה הרי הוא מקלקל, מכל מקום כיון שעשה התחלת מעשה מילה, וניתן לגמור את המילה באופן המועיל, נחשב הדבר כתיקון, ולא כקלקול (רבי עקיבא אייגר)].

מבררת הגמרא, הֵיכִי דָמֵי – באיזה אופן מתחייב המוהל כרת [והרי יכול הוא לומר שהתחיל ברשות, ואף שלא סיים את המצוה, יכול מוהל אחר לסיים את המצוה, ומדוע מתחייב כרת]. מבארת הגמרא, כְּגוֹן דְאָתֵי – שבא המוהל למול בבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת של סוף השבת, שהרי כל היום כשר למילה, וְאָמְרֵי לֵיהּ – ואמרו לו קודם שהתחיל למול, לָא מְסַפְּקַת – לא תספיק לסיים את המילה קודם הלילה, וְאָמַר לְהוּ – והשיב להם אותו מוהל, מְסַפֵּיקְנָא – אספיק למולו, וַעֲבַד וְלֹא אִיסְפִּיק – והתחיל למול, ולא הספיק לסיים את המילה עד שיצאה השבת, דְאִשְׁתַּכַּח דְּחַבּוּרָה הוּא דְּעָבֵיד – שבאופן זה נמצא שעשה חבורה ללא קיום מצוות מילה, הִילְכָּךְ – ולכן הוא עָנוּשׁ כָּרֵת על חילול השבת [ומדובר באופן שהיה מזיד בדבר, שידע בעצמו שלא יספיק, ורק כדי שלא יאמרו שהוא מחלל שבת במזיד אמר להם שיספיק, ולכן חייב כרת (תוספות הרא"ש)].

שנינו במשנה, 'וּמוֹצְצִין'. ובמציצה זו יש משום עשיית חבורה, כיון שהוא מוציא את הדם ממקומות מרוחקים. הגמרא מביאה מימרא, שעל פיה מובן מדוע מציצה דוחה שבת: אָמַר רַב פָּפָּא, הַאי אוּמָנָא דְּלָא מָיֵיץ – מוהל שאינו מוצץ את מקום המילה, סַכַּנְתָּא הִיא – יש בכך סכנה לנימול, וּמַעַבִרִינָן לֵיהּ – ומעבירים אותו מלהמשיך ולמול, ומחמת שיש בכך סכנה הותר הדבר אף בשבת.

שנינו במשנה, 'אִם לֹא שָׁחַק כַּמּוֹן מערב שבת, לועס בשיניו, ונותן'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אף דְּבָרִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין לְצורך מִילָה בְּשַׁבָּת, עוֹשִׂין לָהּ בְּיוֹם טוֹב, והדברים המותרים הם, שׁוֹחֲקִין לָהּ כַּמּוֹן, וְטוֹרְפִין לָהּ יַיִן וְשֶׁמֶן, כיון שדברים אלו הותרו ביום טוב לצורך אוכל נפש, ומותרים אף לצורך מילה.

עוד שנינו במשנה, אֵין עוֹשִׂין לָהּ חָלוּק וכו'. אָמַר אַבַּיֵּי. אָמְרָה לִּי (אמי) [אֵם] – אומנתי, שגידלה אותי כאם, הַאי חָלוּק דְּיָנוֹקָא – אותו בגד שחובשים בו את מקום המילה, לֵיפְכֵיהּ לְסִיטְרֵיהּ אַבָּרַאִי – יש להפוך את שפתו, שבה החוטים חתוכים, לצד החיצוני של החבישה, שאם לא יעשה כן, דִּילְמָא מִידַבֵּק גִּירְדָּא מִינֵיהּ – יש לחשוש שאותם חוטים שבקצה החלוק יידבקו בפצע, וכשיבא להסיר את החבישה יימשכו החוטים הדבוקים בפצע, ויקרע בשר ראש הגיד, וְאָתֵי לִידֵי כְּרוּת שָׁפְכָה – וייעשה התינוק כרות שפכה, שאינו יכול להוליד, ואסור לישא בת ישראל.

אגב המימרא האחרונה מביאה הגמרא ברייתא העוסקת בענין סכנה נוספת שיש להישמר ממנה בעשיית ברית מילה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, אָמַר רַבִּי נָתָן, פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לִכְרַכֵּי הַיָּם, וּבָאָה אִשָּׁה אַחַת לְפָנַי, שֶׁמָּלָה בְּנָהּ הרִאשׁוֹן, וּמֵת. ומלה את בנה השֵׁנִי, וּמֵת. ועתה נולד בנה השְׁלִישִׁי, הֱבִיאֲתוֹ לְפָנַי, וּרְאִיתִיו שֶׁהוּא אָדֹם, לפי שהיה כל דמו מצוי בין העור לבשר, ולא נבלע עדיין בבשרו, ואם מלים אותו יוצא כל דמו (וְהֵצַצְתִּי בּוֹ וְלֹא רָאִיתִי בּוֹ דַּם בְּרִית), אָמַרְתִּי לָהּ, בִּתִּי, הַמְתִּינִי לוֹ – אל תמולי אותו עַד שֶׁיִּבָּלַע בּוֹ דָּמוֹ, עשתה כדברי והִמְתִּינָה לוֹ עד שנבלע דמו בבשרו, וּמָלוּ אוֹתוֹ, וְחַיָּה – ונשאר חי, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ 'נָתָן הַבַּבְלִי' עַל שְׁמִי. ממשיך רבי נתן ואומר, וְשׁוּב פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לִמְּדִינַת קַפּוּטְקִיָּא, וּבָאָה אִשָּׁה אַחַת לְפָנַי, שֶׁמָּלָה בְּנָהּ רִאשׁוֹן וּמֵת, שֵׁנִי וּמֵת, שְׁלִישִׁי הֱבִיאֲתוֹ לְפָנַי. וּרְאִיתִיו שֶׁהוּא יָרֹק, לפי שעדיין לא נוצר בו די דם, וְהֵצַצְתִּי בּוֹ, וְלֹא רָאִיתִי בּוֹ דַּם בְּרִית, ויש בכך שני חסרונות, שאף אם ימולו אותו לא יצא דם, ויש מצוה שיצא דם בברית. ועוד, שסכנה יש במילתו, אָמַרְתִּי לָהּ, בִּתִּי, הַמְתִּינִי לוֹ עַד שֶׁיִּפֹּל בּוֹ דָּמוֹ, הִמְתִּינָה לוֹ עד שנוצר בו די דם, וּמָלָה אוֹתוֹ, וְחַיָּה. וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ 'נָתָן הַבַּבְלִי' עַל שְׁמִי.