משנה ד: הַנּוֹתֵן צֶמֶר לַצַּבָּע, וְהִקְדִּיחַתּוּ יוֹרָה, נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ. צְבָעוֹ כָאוּר, אִם הַשְּׁבָח יוֹתֵר עַל הַיְצִיאָה, נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְצִיאָה, וְאִם הַיְצִיאָה יְתֵרָה עַל הַשְּׁבָח, נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשְּׁבָח. לִצְבֹּעַ לוֹ אָדֹם, וּצְבָעוֹ שָׁחֹר, שָׁחֹר, וּצְבָעוֹ אָדֹם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הַשְּׁבָח יָתֵר עַל הַיְצִיאָה, נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְצִיאָה, וְאִם הַיְצִיאָה יְתֵרָה עַל הַשְּׁבָח, נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשְּׁבָח:
משנתנו ממשיכה לבאר את דינו של אומן שקלקל את החפץ שניתן לו לתיקון:
הַנּוֹתֵן צֶמֶר לַצַּבָּע לצובעו, וְהִקְדִּיחַתּוּ יוֹרָה – ונשרף הצמר בכלי שבו בישלו כדי שיקלוט את הצבע, והתקלקל לגמרי, נוֹתֵן לוֹ הצבע את דְּמֵי צַמְרוֹ.
צְבָעוֹ כָאוּר – צבעו בצורה מכוערת, על ידי שהשתמש בפסולת של הצבע, ומחמת כן לא נעשה הצבע כפי שביקש בעל הצמר, הדין תלוי, אִם הַשְּׁבָח יוֹתֵר עַל הַיְצִיאָה – אם השבח שהשביח הצמר הוא יותר מהסכום שהוציא הצבע על הצביעה, נוֹתֵן לוֹ בעל הצמר רק אֶת דמי הַיְצִיאָה, וְאִם הַיְצִיאָה יְתֵרָה עַל הַשְּׁבָח, שהוצאותיו היו גדולות יותר ממה שהשביח הצמר, נוֹתֵן לוֹ רק אֶת דמי הַשְּׁבָח, ובכל מקרה יד הצבע על התחתונה, כיון שהצביעה בפסולת של הצבע נחשבת כעשיית נזק בכוונה.
אם נתן את הצמר לצבע לִצְבֹּעַ לוֹ בצבע אָדֹם, וּצְבָעוֹ האומן בשָׁחֹר, או שנתן לו כדי לצובעו שָׁחֹר, וּצְבָעוֹ אָדֹם, דינו כגזלן, וקנה את הצמר בשינוי, ונחלקו תנאים בדינו, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, נוֹתֵן לוֹ הצבע לבעל הצמר את דְּמֵי צַמְרוֹ כפי שהיה קודם שצבעו, והצמר הצבוע נשאר שלו, ורַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אף שמעיקר הדין קנה הצבע את הצמר בשינוי, מכל מקום קנסוהו חכמים על כך ששינה מדעת בעל הבית ואמרו שלא יקנה את הצמר ולא יהנה מהשבח של הצמר, אלא אף בזה ידו על התחתונה, אִם הַשְּׁבָח שהשביח הצמר לאחר שצבעו יָתֵר עַל הַיְצִיאָה, נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְצִיאָה, וְאִם הַיְצִיאָה שהוציא האומן יְתֵרָה עַל הַשְּׁבָח שהשביח הצמר, נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשְּׁבָח.
