משנה ה: הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ שָׁוֶה פְרוּטָה וְנִשְׁבַּע לוֹ, יוֹלִיכֶנּוּ אַחֲרָיו אֲפִלּוּ לְמָדַי. לֹא יִתֵּן לֹא לִבְנוֹ וְלֹא לִשְׁלוּחוֹ, אֲבָל נוֹתֵן לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין. וְאִם מֵת, יַחֲזִיר לְיוֹרְשָׁיו.
משנתנו דנה עתה בדין חיוב השבת הגזילה: הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ, אפילו שָׁוֶה פְרוּטָה, וְנִשְׁבַּע לוֹ לשקר שלא גזלו ממנו, חייב להחזיר לו את הגזילה, ואפלו אם הלך הנגזל למקום רחוק, יוֹלִיכֶנּוּ הגזלן אַחֲרָיו אֲפִלּוּ לְארץ רחוקה כמו מָדַי, שׁנאמר (ויקרא ה כד) 'לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ'.
לֹא יִתֵּן – אין הגזלן נפטר מחיובו בכך שנותן את הגזילה לאחר, לֹא לִבְנוֹ של הנגזל, וְלֹא לִשְׁלוּחוֹ של הנגזל, לפי שאינו נפטר מחיובו עד שיגיע תשלום הגזלה ליד הנגזל. אֲבָל נוֹתֵן הוא את הגזלה לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין ונפטר בכך, ותקנת חכמים היא, כדי שלא לנעול דלת בפני גזלן הבא לחזור בתשובה, במקרה שהלך הנגזל למקום רחוק. וְאִם מֵת הנגזל, יַחֲזִיר הגזלן לְיוֹרְשָׁיו, ואף אחריהם צריך הגזלן להוליך את הגזלה אפלו למדי.
