פרשת כי תצא
"כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים כא כג)
מצוות עשה לקבור מי שנתלה, באותו היום, שנאמר 'כי קבור תקברנו ביום ההוא'.
משרשי המצוה מה שהזכירו חז"ל, שנאמר 'כי קללת אלהים תלוי', כלומר, שלא יאמרו הבריות מפני מה זה תלוי, מפני שקלל את השם, ונמצא בהזכירם זה ובהעלותם הדבר בפיהם, הרי הם מחללים שם שמים וגומלים רע לנפשם, והאל שחפץ בטובת בריותיו מנעם מזה מפני כך.
מדיני המצוה מה שאמרו חז"ל שאין מצוה זו בנתלה לבד, אלא אף כל הרוגי בית דין מצוה לקוברן ביום הריגתם. גם בכלל המצוה לקבור כל מת מישראל ביום מותו, ומפני כן יקראו חז"ל למת שאין לו מי שיתעסק בקבורתו 'מת מצוה', כלומר, שמצוה על הכל לקוברו מצד הציווי הזה.
ושני קברות היו מתוקנים לבית דין, אחד לנסקלים ולנשרפים שדינם חמור, ואחד לנהרגין ולנחנקין שדינם קל, ואחר שנתאכל בשר הנידון שם, מלקטין את העצמות וקוברין אותם בקברות אבותיהן.
ונוהגת מצוה זו לענין הרוגי בית דין בזמן שנוהג דיני נפשות, ולענין שאר מתי ישראל בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים, שמצוה לקברם ביום מיתה. והעובר על זה והלין את המת שלא לכבודו של המת, ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, כמו שהתבאר במצוה תקל"ו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר החדש 'קדשנו במצוותיך'
מִצְוַת עֲשֵׂה לִקְבּוֹר אֶת מִי שֶׁנִּתְלָה, בְּאוֹתוֹ יוֹם שֶׁנִּתְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא כג) 'כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי'.
מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, מַה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (סנהדרין מו.) בְּבֵאוּר הַפָּסוּק 'כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי', כְּלוֹמַר, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת, מִפְּנֵי מַה אָדָם זֶה תָּלוּי, מִפְּנֵי שֶּׁקִּלֵּל אֶת הַשֵּׁם, וְנִמְצָא בְּהַזְכִּירָם דָּבָר זֶה וּבְהַעֲלוֹתָם הַדָּבָר בְּפִיהֶם, שֶׁהֵם מְחַלְּלִים שֵׁם שָׁמַיִם, וְגוֹמְלִים רַע לְנַפְשָׁם (שֶׁהֲרֵי הִתְבָּאֵר לְעֵיל (מצוה תקלה) שֶׁהַנִּתְלִים הֵם רַק מְגַדֵּף אֶת שֵׁם ה', וְעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְאַף בְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה שַׁיָּךְ טַּעַם זֶה, שֶׁלֹּא רָצְתָה הַתּוֹרָה שֶׁבְּנֵי אָדָם יְדַבְּרוּ וְיַעֲלוּ בְּפִיהֶם אֶת עִנְיְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעָבַד אוֹתוֹ אָדָם), וְהָאֵל שֶׁחָפֵץ בְּטוֹבַת בְּרִיּוֹתָיו מְנָעָם מִדָּבָר זֶה מִפְּנֵי כָּךְ.
מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, מַה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל שֶּׁאֵין מִצְוָה זוֹ בְּנִתְּלָה לְבַד, אֶלָּא כָּל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין מִצְוָה לְקָבְרָם בְּיוֹם הֲרִיגָתָם. וּבִכְלָל מִצְוָה זוֹ לִקְבּוֹר כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בְּיוֹם מוֹתוֹ, וּמִפְּנֵי כֵּן יִקְרְאוּ חֲזַ"ל לְמֵת שֶּׁאֵין מִי שֶׁיִּתְעַסֵּק בִּקְבוּרָתוֹ 'מֵת מִצְוָה', כְּלוֹמַר שֶׁמִּצְוָה עַל הַכֹּל לְקוֹבְרוֹ מִצַּד הַצִּוּוּי הַזֶּה. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁשְּׁנֵי בָּתֵּי קְבָרוֹת הָיוּ מְיֻחָדִים לַהֲרוּגֵי בֵּית דִּין, אֶחָד לַנִּסְקָלִים וְלַנִּשְׂרָפִים שֶׁדִּינָם חָמוּר, וְאֶחָד לַנֶּהֱרָגִים וְלַנֶּחְנָקִים שֶׁדִּינָם קַל, וְאַף שֶׁשְּׁנֵיהֶם רְשָׁעִים (וְלָכֵן לֹא קְבָרוּם בְּקִבְרֵי אֲבוֹתָם, שֶּׁאֵין קוֹבְרִים רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק), אֵין קוֹבְרִים רָשָׁע חָמוּר אֵצֶל רָשָׁע קַל מִמֶּנּוּ. וְאַחַר שֶׁנִתְאֲכֵּל בְּשַׂר הַנִּדּוֹן בִּמְקוֹם קְבוּרָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ הַזְּמַן שֶׁהִתְכַּפֵּר עֲווֹנוֹ, מְלַקְּטִים אֶת הָעֲצָמוֹת וְקוֹבְרִים אוֹתוֹ בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתָיו.
וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ לְעִנְיָן הֲרוּגֵי בֵּית דִּין בִּזְמַן שֶׁנּוֹהֲגִים דִּינֵי נְפָשׁוֹת, וּלְעִנְיַן שְׁאָר מְתֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, שֶׁמִּצְוָה לְקָבְרָם בְּיוֹם מִיתָתָם, בְּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְהֵלִין אֶת הַמֵּת שֶׁלֹּא לִכְבוֹדוֹ, בִּטֵל מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ, מִלְּבַד שֶׁעָבַר עַל לָאו, כְּמוֹ שֶּׁהִתְבָּאֵר לְעֵיל (מצוה תקלו).
