משנה ח: גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ עִבְרִית וְעֵדָיו יְוָנִית, יְוָנִית וְעֵדָיו עִבְרִית, עֵד אֶחָד עִבְרִי וְעֵד אֶחָד יְוָנִי, כָּתַב סוֹפֵר וְעֵד, כָּשֵׁר. אִישׁ פְּלוֹנִי עֵד, כָּשֵׁר. (בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי עֵד, כָּשֵׁר. אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי), וְלֹא כָתַב עֵד, כָּשֵׁר. וְכָךְ הָיוּ נְקִיֵּי הַדַּעַת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין. כָּתַב חֲנִיכָתוֹ וַחֲנִיכָתָהּ, כָּשֵׁר, גֵּט מְעֻשֶּׂה, בְּיִשְׂרָאֵל, כָּשֵׁר. וּבַגּוֹיִם, פָּסוּל. וּבַגּוֹיִם, חוֹבְטִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ עֲשֵׂה מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָךְ, וְכָשֵׁר:
גֵּט, שֶׁכְּתָבוֹ – נוסח הגט עצמו כתוב בעִבְרִית, וְעֵדָיו חתומים ביְוָנִית, או שהיה הגט כתוב בשפה היְוָנִית וְעֵדָיו חתומים בעִבְרִית, או שהיה עֵד אֶחָד עִבְרִי, וְעֵד אֶחָד יְוָנִי (-יהודי החתום בשפה היוונית), כָּתַב סוֹפֵר וְעֵד – הסופר עצמו שכתב את הגט חתום עליו כעד, ובנוסף לכך חתם עד נוסף, בכל אלו הגט כָּשֵׁר (ובחתימת הסופר החידוש הוא שאין חוששים שמא הבעל אמר לשליח שיאמר לסופר לכתוב ולשני עדים לחתום, ואותו שליח חשש שהסופר יתבייש שנראה שאין סומכים עליו לחתום כעד, ואמר לו מעצמו לחתום, שלא מדעת הבעל, והרי זה גט פסול. וחידשה המשנה שאין חוששים לכך).
חתם העד בנוסח 'אִישׁ פְּלוֹנִי עֵד', אף שלא כתב את שם אביו, כָּשֵׁר. וכן אם כתב רק 'בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי עֵד', ולא פירש את שם עצמו, כָּשֵׁר. כתב 'אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי', וְלֹא כָתַב 'עֵד', כָּשֵׁר, וְכָךְ הָיוּ נְקִיֵּי הַדַּעַת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, שלשונם קצרה, עוֹשִׂין, שהיו חותמים שמם בלא להוסיף 'עד'.
כָּתַב הסופר חֲנִיכָתוֹ – כינויו של הבעל, וַחֲנִיכָתָהּ – וכינויה של האשה, ולא כתב את שמותיהם העיקריים, כָּשֵׁר (ואף שהתבאר לעיל (פ"ד מ"ב) שאין לכתוב בגט את השמות הטפלים בלבד, היינו כשיש להם שני שמות בשני מקומות, ובכל מקום מכירים רק שם אחד, אבל כאן מדובר כשבאותו מקום הם מוכרים בשני השמות, ולכן אף באופן שכתב את הכינוי, הגט כשר).
גֵּט מְעֻשֶּׂה בְּיִשְׂרָאֵל – גט הניתן בכפייה על ידי בית דין של ישראל, באופן שלפי דין התורה יש לכפות את הבעל לגרש, ומכח הכפיה התרצה לגרש, הרי זה גט כָּשֵׁר. וּבַגּוֹיִם – אם כפוהו גויים לגרש, אפילו באופן שהדין נותן לכפותו על כך, פָּסוּל. וּבַגּוֹיִם – ובאופן שאין ידם של ישראל תקיפה לכפות על נתינת הגט, ויכולים לעשות כן רק על ידי גויים, חוֹבְטִין אוֹתוֹ הגויים וְאוֹמְרִים לוֹ עֲשֵׂה מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָךְ, וּבאופן זה הגט כָשֵׁר, שהרי הגויים אינם עושים כן מדעת עצמם, אלא על פי ציווי בית דין של ישראל, שיש בכוחם לכפות על נתינת גט כדין.
