פרשת כי תצא
"לא תוכל להתעלם" (דברים כב ג)
מצוות לא תעשה, שלא נעלים עין מאבידת אחינו, אלא נקחה ונשיבה אליו, ועל זה נאמר 'לא תוכל להתעלם'.
שורש מצוה זו ידוע, כי יש בזה תועלת הכל וישוב המדינה, שהשכחה מצויה אצל כל אדם, ועל ידי מצוה זו יהיו נשמרים כל הדברים, כיון שכל המוצא חפץ של חבירו יחזירנו לו.
מדיני המצוה, שיש דברים שלא חייבה התורה להחזיר, וכגון שמצא מטבעות מפוזרות ברשות הרבים, שזהו דבר שאין בו סימן וניכר שנפל לאדם ולא שהניחו בכוונה, ולכן אין בו חיוב השבת אבידה, כיון שהמאבד מתייאש ממנה ומסלק דעתו ממנה.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים, והעובר על זה ומצא מציאה שחייב להשיבה, ולא השיבה, עבר על איסור לא תעשה, מלבד זה שביטל מצוות עשה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר החדש 'קדשנו במצוותיך'
מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא נַעֲלִים עַיִן מֵאֲבֵדַת אָחִינוּ, אֶלָּא נִקַּח אוֹתָהּ וּנְשִׁיבָהּ אֵלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ג) 'לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם'.
שֹׁרֶשׁ מִצְוָה זוֹ יָדוּעַ, כִּי יֵשׁ בָּזֶה תּוֹעֶלֶת הַכֹּל וְיִשּׁוּב הַמְּדִינָה. שֶׁהַשִּׁכְחָה – בַּכֹּל הִיא מְצוּיָה, וּמִתּוֹךְ כָּךְ מָצוּי שֶׁבְּנֵי אָדָם מְאַבְּדִים אֶת חֶפְצֵיהֶם. וְעוֹד, שֶׁבַּעֲלֵי חַיִּים בְּטִבְעָם בּוֹרְחִים תָּמִיד הֵנָּה וָהֵנָּה. וְעִם הַמִּצְוָה הַזֹּאת שֶׁהִיא בְּעַמֵּנוּ – יִהְיוּ נִשְׁמָרוֹת הַבְּהֵמוֹת וְיִשָּׁמְרוּ הַכֵּלִים בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּהְיוּ בְּאַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, וַאֲפִילוּ לְאַחַר שֶׁאָבְדוּ, כְּאִילּוּ הֵם עֲדַיִן תַּחַת יָד הַבְּעָלִים, וְכָל פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב.
מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, מַה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (שם כא.) שֶׁיֵּשׁ מְצִיאוֹת שֶׁהָאָדָם מוֹצֵא בְּעִנְיָן וּבְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לַהֲשִׁיבָן לְבַעְלֵיהֶן, אֶלָּא זוֹכֶה בָּהֶן לְעַצְמוֹ, שֶׁלֹּא חִיַבְתָּנוּ הַתּוֹרָה בְּאֵלּוּ, וּכְמוֹ פֵּירוֹת מְפֻזָּרִים, מָעוֹת מְפֻזָּרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם מִדְּבָרִים שֶּׁאֵין בָּהֶם סִימָן, וְאֵין הַבְּעָלִים יוֹדֵעַ הֵיכָן הֵם, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הֵם מִתְיָאֲשִׁים וּמְסַלְּקִים דַּעְתָּם וּזְכוּתָם מֵחֲפָצִים אֵלּוּ. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן, לְעוֹלָם חַיָּב לְהַכְרִיז, בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, בֵּין דֶּרֶךְ נְפִילָה בֵּין דֶּרֶךְ הַנָּחָה. אָמְנָם דְּבָרִים הַנִּמְצָאִים בְּזוּטוֹ שֶׁל יָם וּבִשְׁלוּלִיתוֹ שֶׁל נָהָר, וְהַיְנוּ שֶׁמֵי הַיָּם אוֹ הַנָּהָר הֵצִיפוּ אֶת הַיַּבָּשָׁה וְשָׁטְפוּ מִשָּׁם חֲפָצִים שֶׁל בְּנֵי אָדָם, אַף אִם יֵשׁ בָּהֶם סִימָן – הַתּוֹרָה הִתִּירָה אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ג) 'אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ', לְלַמֵּד שֶׁמִּצְוַת הֲשָׁבַת אֲבֵדָה נוֹהֶגֶת בְּדָבָר שֶׁאָבוּד רַק מֵהַבְּעָלִים, אַךְ מָצוּי הוּא אֵצֶל שְׁאָר בְּנֵי אָדָם, וְאִילוּ חֲפָצִים שֶׁנִּשְׁטְפוּ עַל יְדֵי הַנָּהָר אוֹ הַיָּם הֲרֵי הֵם אֲבוּדִים מִכָּל אָדָם, וְהַמּוֹצְאָם זוֹכֶה בָּהֶם.
וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, בְּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה, וּמָצָא מְצִיאָה בָּאוֹפַנִּים שֶׁהִתְבָּאֲרוּ שֶׁחַיָּב לַהֲשִׁיבָהּ, וְלֹא הֵשִׁיבָהּ, עָבַר בְּאִסּוּר לֹא תַּעֲשֶׂה זֶה, מִלְּבַד שֶּׁבִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה, כְּפִי שֶּׁהִתְבָּאֵר לְעֵיל (מצוה תקלח).
