משנה ב: זַיִת שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בֵּין שָׁלשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל שְׁנֵי מַלְבְּנִים וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. זַיִת שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְחִיל בּוֹ. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ, אֲפִלּוּ כְּזֵית הַנְּטוֹפָה בִּשְׁעָתוֹ, וּשְׁכָחוֹ, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. כָּל זְמַן שֶׁיֶּשׁ לוֹ תַחְתָּיו, יֶשׁ לוֹ בְרֹאשׁוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מִשֶּׁתֵּלֵךְ הַמַּחֲבֵא:
משנה ב: עץ זַיִת שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בֵּין שָׁלשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל שְׁנֵי מַלְבְּנִים, כלומר, שהיו שם שלש שורות של עצי זית, ובין שורה ראשונה לשניה ובין שניה לשלישית היו ערוגות של תבואה בצורת מלבנים, וּשְׁכָחוֹ – שכח את האילן האמצעי שבשורה האמצעית, אֵינוֹ שִׁכְחָה, כיון שהאילנות שסביבו הסתירוהו, והרי זה כשוכח מחמת דבר אחר, שאינו שכחה.
זַיִת שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה, וכפי שהתבאר לעיל (פ"ו מ"ו).
כפי שהתבאר במשנה הקודמת, כל זית שיש לו שם בפני עצמו, כמו 'זית הנטופתי' וכדומה, אין לו שכחה, מוסיפה המשנה ואומרת, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְחִיל בּוֹ כלל, אלא השאירו שלם, אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ, אֲפִלּוּ אם היה כְּזֵית הַנְּטוֹפָה בִּשְׁעָתוֹ, וּשְׁכָחוֹ, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה, אלא אם כן היו בו סאתיים.
כָּל זְמַן שֶׁיֶּשׁ לוֹ תַחְתָּיו, יֶשׁ לוֹ בְרֹאשׁוֹ, כלומר, גם אם שכח בעל האילן זיתים בראש האילן, מכל מקום כל זמן שיש עדיין תחת העץ זיתים שלא נשכחו ועדיין לא ליקטם, אין שכחה בזיתים שבראש האילן, ויכול לחזור וליטלם. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מִשֶּׁתֵּלֵךְ הַמַּחֲבֵא – עד שיבדוק המלקט בכל מחבואי הזיתים האם נשארו זיתים נוספים, אין לו שכחה, כיון שסומך על כך שימצא את הזיתים הנחבאים בין העלים וכדומה, ורק לאחר שבדק ולא מצא, כל הזיתים הנשארים הם שכחה, ושייכים לעניים.
