מסכת שבת, פרק כא, שיעור 220

גמרא

אָמַר רַב נַחְמָן, אָנוּ, אֵין לָנוּ – אין אנו סומכים על נוסח המשנה כפי שהוא לפנינו, אֶלָּא יש להחליף את השיטות, וכך יש לגרוס, בֵּית שַׁמַּאי אומרים שיש לנער את הטבלא ולא לטלטל את העצמות והקליפות בידים, כיון שהם סוברים כְּרַבִּי יְהוּדָה, האוסר לטלטל אותם בידים, משום מוקצה, וּבֵית הִלֵּל סוברים כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, הסובר שאין איסור בטלטול זה.

מוסיף הרי"ף, וְכִי קָא שָׁרֵי – והאופן שבו התיר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַלְטוֹלֵי היינו כְּגוֹן עֲצָמוֹת דְּחַזְיָין – הראויות לְמַאֲכָל כְּלָבִים, וּקְלִפִּין דְּחַזְיָין [-הראויים] לְמַאֲכָל בְּהֵמָה, אֲבָל מִידֵי דְּלֹא חָזֵי – אבל פסולת שאינה ראויה לֹא לְמַאֲכָל אָדָם וְלֹא לְמַאֲכָל בְּהֵמָה, לֹא קָא שָׁרֵי – לא התיר רַבִּי שִׁמְעוֹן לטלטל בידים, ומסייע לכך הרי"ף, וּתָנוּ רַבָּנָן – שהרי כך שנינו בברייתא, מְטַלְטְלִין אֶת הָעֲצָמוֹת מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַאֲכָל כְּלָבִים, וכן מטלטלין בָּשָׂר תָּפוּחַ – מקולקל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לְחַיָּה, ומשמע שאם לא היו ראויים לאכילת בהמה, היה אסור לטלטלן בשבת.

שנינו במשנה, מַעֲבִירִין מֵעַל הַשֻּׁלְחָן פירורין פחותים מכזית וְכוּ', מפני שהוא מאכל בהמה. אומרת הגמרא, דין זה של משנתנו, מְסַיֵיעַ לֵיהּ – יש ממנו סיוע לְדברי רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר, פֵּירוּרִין שֶּׁאֵין בָּהֶן כַּזַּיִת, מֻתָּר לְאַבְּדָן בַּיָּד, וזהו כמבואר במשנתנו, שפירורים אלו נחשבים כמאכל בהמה, ולכן, מאחר ואין להם חשיבות של מאכל אדם, מותר לאבדם אפילו ביד.

הגמרא מביאה דין נוסף בענין טלטול מוקצה מן הצד: גַּרְעִינֵי דְּתַמְרִי אַרְמַיְיתָא – גרעיני תמרים ארמיים, שָׁרֵי לְטַלְטְלִינְהוּ – מותר לטלטלם בשבת, הוֹאִיל וְחַזְיָין אַגַּב אִימַיְיהוּ – כיון שהם ראויים לאכילה יחד עם 'אימהותיהם', כלומר יחד עם התמרים עצמם, ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, מִפְּנֵי שֶׁאותם גרעינים הֵן רַכִּין, וְנֶאֱכָלִין עִם הַתְּמָרָה עַצְמָהּ. אבל דְפַּרְסַיְיתָא – גרעיני תמרים פרסיים, אָסוּר לְטַלְטֵל אותם בשבת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן קָשִׁין, וְאֵין נֶאֱכָלִין עִם הַתְּמָרִים. מוסיף הרי"ף, פֵּירוּשׁ אַחֵר, תַּמְרֵי אַרְמַיְיתָא, התמרים עצמם קָשִׁין הֵן, ואינם ראויים לאדם אלא לבהמה, וּבְהֵמָה אוֹכַלְתָּן עִם הַגַּרְעִינִין, וּלְפִיכָךְ מְטַּלְטְלִין אוֹתָן בשבת, ככל מאכל בהמה המותר בטלטול. וְאילו תַמְרֵי פַּרְסַיְיתָא, התמרים עצמם רַכִּין הֵן, וְאֵין הַבְּהֵמָה אוֹכֶלֶת אוֹתָן אלא ראויים הם לאדם, והאדם אינו אוכל את הגרעינים, וּלְפִיכָךְ אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן. מוסיף הרי"ף ומבאר את הפירוש השני, וּמִסְתַּבְּרָא – ומסתבר לומר, דְּהַנֵּי מִילֵּי – דין זה, שגרעיני תמרים קשים הראויים לבהמה אינם מוקצה, היינו דווקא בְּמָקוֹם שֶׁמַאֲכִילִין אֶת הַתְּמָרִים לִבְהֵמוֹת, כְּגוֹן בָּבֶל וִירִיחוֹ, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶּׁאֵין מַאֲכִילִין אֶת הַתְּמָרִים לִבְהֵמוֹת, אֵלּוּ וְאֵלּוּ – בין קשים ובין רכים, אָסוּר לְטַלְטְלָן – גרעיניהם אסורים בטלטול.

מביאה  הגמרא את מנהג האמוראים בענין זה: שְׁמוּאֵל, היה מְטַלְטֵל לְהוּ אַגַּב רִיפְתָא – יחד עם הלחם, כלומר שהיה מניח את גרעיני התמרים על גבי הפת, ומטלטלם כך לאשפה ומשליך שם את הגרעינים לבדם. ומבארת הגמרא, שְׁמוּאֵל לְטַעֲמֵיהּ – שמואל היה נוהג כן כפי שיטתו, דְּאָמַר שמואל, עוֹשֶׂה אָדָם כָּל צְרָכָיו בְּפַת – מותר לאדם להשתמש בפת למה שירצה, אם אין הפת נמאסת בכך [ואף שהתבאר לעיל שלא התירו לטלטל עם ככר או תינוק אלא מת בלבד, היינו כשאוחז את המת עצמו שהוא מוקצה, והככר עליו. אבל כאן אוחז הוא את הככר עצמה, שאינה מוקצה, ואף שהגרעינים עליה, הדבר מותר (ר"ן)].

רַבָּה, היה מְטַלְטֵל לְהוּ אַגַּב לִקְנָא דְּמַיָּא – יחד עם ספל של מים. רַב שֵׁשֶׁת, היה מכניס לפיו את התמר עם הגרעין שבו, ואוכל את התמר, וזָרִיק לְהוּ בְּלִישְׁנֵיהּ – והיה משליך את הגרעין בלשונו אל מעבר לשולחן, רַב פָּפָּא, זָרִיק לְהוּ – היה זורק את הגרעין מפיו לאֲחוֹרֵי הַמִּטָּה. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְטוּלָס, שֶׁהָיָה מַחְזִיר פָּנָיו אֲחוֹרֵי הַמַּטֶּה, וְזוֹרְקָן, ולא היה מטלטלן בידים.

סליקו להו נוטל