(ט) בַּמֶּ֣ה יְזַכֶּה־נַּ֭עַר אֶת־אָרְח֑וֹ לִ֝שְׁמֹ֗ר כִּדְבָרֶֽךָ׃
(י) בְּכָל־לִבִּ֥י דְרַשְׁתִּ֑יךָ אַל־תַּ֝שְׁגֵּ֗נִי מִמִּצְו͏ֹתֶֽיךָ׃
(יא) בְּ֭לִבִּי צָפַ֣נְתִּי אִמְרָתֶ֑ךָ לְ֝מַ֗עַן לֹ֣א אֶֽחֱטָא־לָֽךְ׃
(ט) לאחר שאמר (פסוק א') "אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'", והינו שאי אפשר ללכת בדרך השלימות הראויה אלא על ידי הליכה בתורת ה', מוסיף עתה ואומר, כי אמנם את עיקרי הדרכים יתכן שישיג האדם בשכלו, כגון דרך הרחמים, דרך הנדיבות וכדומה, והגם שלא ילך בה בתמימות הראויה, מכל מקום יֵדע שהיא הדרך הנכונה, אך בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ – באיזה אופן יוכל האדם, ובפרט הנער שעדיין לא השכיל כראוי, להשיג ולדעת את ה'ארחות' הראויות, והם הדרכים הקטנות הפונות מהדרך הגדולה, וכגון במידת הנדיבות, שגם אם יבין בשכלו שהיא הדרך הטובה, אך עדיין לא ידע כמה לנדב ולמי לנדב, וידיעת הארחות כראוי תהיה רק על ידי שיזהר לִשְׁמֹר את מעשיו כִּדְבָרֶךָ.
(י) אחר שאמר (פסוק ב') "אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ", והיינו ששומרי עדות ה' ידרשוהו בכל לב, מוסיף עתה ואומר, אמנם כבר הגעתי לדרגה זו שבְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ, אך עתה עלי להזהר שמא מרוב הדרישה והיגיעה בידיעת טעמי המצוות אסמוך על הבנתי ושכלי בענינים אלו (וכגון במצוה שהגיע להבנת טעמה, ויסבור שטעם זה אינו שייך במקרה מסוים), ולכן אבקש, אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ – עזור לי שלא אטעה בשגגה לבטל איזו מצוה מהמצוות, שלא לקיימה תמיד וכראוי.
(יא) לאחר שאמר (פסוק ג') "אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ", והיינו שעל ידי ההליכה בדרכי ה' נמנע האדם מלפעול עולה, מוסיף ואומר כי אמנם לא יעשה עולה מחמת טעות בהבנת הדרך הראויה, כי ידע כיצד ראוי לנהוג, אך עדיין יתכן שיחטא מחמת רצון רע שיעלה בליבו, כמו תאוה או גאוה וכדומה, ולכן בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ – בלב, שהוא המושל על כל כוחות האדם, אשמור את אמרות ה' המזהירות שלא לחטוא, לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ, כי כאשר יעלה הלב איזה רצון שיש בו חטא, ימצא את אמרת ה' המזהירה שלא לעשות זאת.
