מסכת שבועות, פרק ב, משנה ד

משנה ד: וְאֵיזוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּנִּדָּה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ, הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ נִטְמֵאתִי וּפֵרַשׁ מִיָּד, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁיְּצִיאָתוֹ הֲנָאָה לוֹ כְּבִיאָתוֹ:
משנה ד: אגב הדין האמור במשנה הקודמת, שהנכנס למקדש כשהוא טהור ונטמא שם חייב לצאת מיד, ומכל מקום אם טעו בית דין בהוראה זו אין מביאים על כך פר העלם דבר, מביאה המשנה הלכה דומה שבה בית דין חייבים פר העלם דבר, אם טעו, וְאֵיזוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבַּנִּדָּה, שֶׁאם טעו בית דין בהוראה זו חַיָּבִין עָלֶיהָ פר העלם דבר, הָיָה האדם מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה בהיתר, וְאָמְרָה לוֹ, נִטְמֵאתִי, וּפֵרַשׁ מִיָּד, חַיָּב חטאת, מִפְּנֵי שֶׁיְּצִיאָתוֹ הֲנָאָה לוֹ כְּבִיאָתוֹ, אלא עליו להמתין עד שיפסק קישויו ויפרוש ממנה, ואם טעו בית דין והורו שמותר לפרוש מיד, חייבים על כך פר העלם דבר.