מסכת שבועות, פרק ג, משנה א

פרק ג, משנה א: שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע, שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל וְשֶׁלֹּא אֹכַל, שֶׁאָכַלְתִּי וְשֶׁלֹּא אָכַלְתִּי. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, הֵיכָן מָצִינוּ בְּאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא חַיָּב , שֶׁזֶּה חַיָּב. אָמַר לָהֶן רַבִּי עֲקִיבָא, וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ בִּמְדַבֵּר  וּמֵבִיא קָרְבָּן, שֶׁזֶּה מְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל וְשָׁתָה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְאָכַל וְשָׁתָה, חַיָּב שְׁתָּיִם:

פרק ג, משנה א: עתה עוברת המשנה לבאר את הלכות שבועות, וכפי שאמרה בראש המסכת, שְׁבוּעוֹת ביטוי, שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע – יש מהן שתים המפורשות בתורה, ושתים נוספות הנלמדות בדרשה, השתים שמפורשות בתורה הן שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל, וְשבועה שֶׁלֹּא אֹכַל, שנאמר 'להרע או להיטיב', ומשמעות הלשון היא שנשבע על דבר שיעשה בעתיד, והיינו להרע או להיטיב לגופו, ואם עבר על שבועתו, חייב קרבן. ודרשו חכמים שהאיסור הוא גם בשבועות לשעבר, שֶׁאָכַלְתִּי, וְשֶׁלֹּא אָכַלְתִּי, ובכל אלו אם נשבע לשקר, חייב קרבן.

אמר האדם 'שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל', וְאָכַל אפילו שיעור כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, הֵיכָן מָצִינוּ בְּאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא חַיָּב, שמחמת כן אתה אומר שֶׁגם זֶּה חַיָּב, והרי בכל מקום שיעור האכילה הוא בכזית או בכביצה. אָמַר לָהֶן רַבִּי עֲקִיבָא, וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ בִּמְדַבֵּר  וּמֵבִיא קָרְבָּן, שֶׁזֶּה מְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן, אלא כיון שהאיסור תלוי בדיבורו, כוונת דיבורו היא שלא יאכל אפילו כל שהוא, ונמצא שבאכילה זו ביטל את דיבור שבועתו, ומתחייב בקרבן.

נשבע האדם שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל וְשָׁתָה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת, כיון ששתיה בכלל אכילה. אבל אם אמר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה, מכך שפירט את השתיה בפני עצמה מוכח שלא כלל את השתיה עם האכילה, וְאָכַל וְשָׁתָה, חַיָּב שְׁתָּיִם, אחת על האכילה ואחת על השתיה.