שיעור 8, פרק ה א – פרק ו, י

(א) וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַתִּלְבַּ֤שׁ אֶסְתֵּר֙ מַלְכ֔וּת וַֽתַּעֲמֹ֞ד בַּֽחֲצַ֤ר בֵּית־הַמֶּ֨לֶךְ֙ הַפְּנִימִ֔ית נֹ֖כַח בֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וְ֠הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁ֞ב עַל־כִּסֵּ֤א מַלְכוּתוֹ֙ בְּבֵ֣ית הַמַּלְכ֔וּת נֹ֖כַח פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת׃ (ב) וַיְהִי֩ כִרְא֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־אֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֗ה עֹמֶ֨דֶת֙ בֶּֽחָצֵ֔ר נָֽשְׂאָ֥ה חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו וַיּ֨וֹשֶׁט הַמֶּ֜לֶךְ לְאֶסְתֵּ֗ר אֶת־שַׁרְבִ֤יט הַזָּהָב֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָד֔וֹ וַתִּקְרַ֣ב אֶסְתֵּ֔ר וַתִּגַּ֖ע בְּרֹ֥אשׁ הַשַּׁרְבִֽיט׃ (ג) וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לָּ֖ךְ אֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה וּמַה־בַּקָּֽשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְיִנָּ֥תֵֽן לָֽךְ׃ (ד) וַתֹּ֣אמֶר אֶסְתֵּ֔ר אִם־עַל־הַמֶּ֖לֶךְ ט֑וֹב יָב֨וֹא הַמֶּ֤לֶךְ וְהָמָן֙ הַיּ֔וֹם אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתִי לֽוֹ׃ (ה) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מַֽהֲרוּ֙ אֶת־הָמָ֔ן לַֽעֲשׂ֖וֹת אֶת־דְּבַ֣ר אֶסְתֵּ֑ר וַיָּבֹ֤א הַמֶּ֨לֶךְ֙ וְהָמָ֔ן אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה אֲשֶׁר־עָֽשְׂתָ֥ה אֶסְתֵּֽר׃ (ו) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֤לֶךְ לְאֶסְתֵּר֙ בְּמִשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן מַה־שְּׁאֵֽלָתֵ֖ךְ וְיִנָּ֣תֵֽן לָ֑ךְ וּמַה־בַּקָּֽשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְתֵעָֽשׂ׃ (ז) וַתַּ֥עַן אֶסְתֵּ֖ר וַתֹּאמַ֑ר שְׁאֵֽלָתִ֖י וּבַקָּֽשָׁתִֽי׃ (ח) אִם־מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ וְאִם־עַל־הַמֶּ֨לֶךְ֙ ט֔וֹב לָתֵת֙ אֶת־שְׁאֵ֣לָתִ֔י וְלַֽעֲשׂ֖וֹת אֶת־בַּקָּֽשָׁתִ֑י יָב֧וֹא הַמֶּ֣לֶךְ וְהָמָ֗ן אֶל־הַמִּשְׁתֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶֽעֱשֶׂ֣ה לָהֶ֔ם וּמָחָ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה כִּדְבַ֥ר הַמֶּֽלֶךְ׃ (ט) וַיֵּצֵ֤א הָמָן֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא שָׂמֵ֖חַ וְט֣וֹב לֵ֑ב וְכִרְאוֹת֩ הָמָ֨ן אֶֽת־מָרְדֳּכַ֜י בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ וְלֹא־קָם֙ וְלֹא־זָ֣ע מִמֶּ֔נּוּ וַיִּמָּלֵ֥א הָמָ֛ן עַֽל־מָרְדֳּכַ֖י חֵמָֽה׃ (י) וַיִּתְאַפַּ֣ק הָמָ֔ן וַיָּב֖וֹא אֶל־בֵּית֑וֹ וַיִּשְׁלַ֛ח וַיָּבֵ֥א אֶת־אֹֽהֲבָ֖יו וְאֶת־זֶ֥רֶשׁ אִשְׁתּֽוֹ׃ (יא) וַיְסַפֵּ֨ר לָהֶ֥ם הָמָ֛ן אֶת־כְּב֥וֹד עָשְׁר֖וֹ וְרֹ֣ב בָּנָ֑יו וְאֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר גִּדְּל֤וֹ הַמֶּ֨לֶךְ֙ וְאֵ֣ת אֲשֶׁ֣ר נִשְּׂא֔וֹ עַל־הַשָּׂרִ֖ים וְעַבְדֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (יב) וַיֹּאמֶר֮ הָמָן֒ אַ֣ף לֹֽא־הֵבִיאָה֩ אֶסְתֵּ֨ר הַמַּלְכָּ֧ה עִם־הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֥ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֖תָה כִּ֣י אִם־אוֹתִ֑י וְגַם־לְמָחָ֛ר אֲנִ֥י קָֽרוּא־לָ֖הּ עִם־הַמֶּֽלֶךְ׃ (יג) וְכָל־זֶ֕ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁוֶ֖ה לִ֑י בְּכָל־עֵ֗ת אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֤י רֹאֶה֙ אֶת־מָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֔י יוֹשֵׁ֖ב בְּשַׁ֥עַר הַמֶּֽלֶךְ׃ (יד) וַתֹּ֣אמֶר לוֹ֩ זֶ֨רֶשׁ אִשְׁתּ֜וֹ וְכָל־אֹֽהֲבָ֗יו יַֽעֲשׂוּ־עֵץ֮ גָּבֹ֣הַּ חֲמִשִּׁ֣ים אַמָּה֒ וּבַבֹּ֣קֶר ׀ אֱמֹ֣ר לַמֶּ֗לֶךְ וְיִתְל֤וּ אֶֽת־מָרְדֳּכַי֙ עָלָ֔יו וּבֹֽא־עִם־הַמֶּ֥לֶךְ אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה שָׂמֵ֑חַ וַיִּיטַ֧ב הַדָּבָ֛ר לִפְנֵ֥י הָמָ֖ן וַיַּ֥עַשׂ הָעֵֽץ׃

(א) בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא נָֽדְדָ֖ה שְׁנַ֣ת הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֗אמֶר לְהָבִ֞יא אֶת־סֵ֤פֶר הַזִּכְרֹנוֹת֙ דִּבְרֵ֣י הַיָּמִ֔ים וַיִּֽהְי֥וּ נִקְרָאִ֖ים לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (ב) וַיִּמָּצֵ֣א כָת֗וּב אֲשֶׁר֩ הִגִּ֨יד מָרְדֳּכַ֜י עַל־בִּגְתָ֣נָא וָתֶ֗רֶשׁ שְׁנֵי֙ סָֽרִיסֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ מִשֹּֽׁמְרֵ֖י הַסַּ֑ף אֲשֶׁ֤ר בִּקְשׁוּ֙ לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בַּמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃ (ג) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מַֽה־נַּעֲשָׂ֞ה יְקָ֧ר וּגְדוּלָּ֛ה לְמָרְדֳּכַ֖י עַל־זֶ֑ה וַיֹּ֨אמְר֜וּ נַֽעֲרֵ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ מְשָׁ֣רְתָ֔יו לֹֽא־נַעֲשָׂ֥ה עִמּ֖וֹ דָּבָֽר׃ (ד) וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ מִ֣י בֶֽחָצֵ֑ר וְהָמָ֣ן בָּ֗א לַֽחֲצַ֤ר בֵּית־הַמֶּ֨לֶךְ֙ הַחִ֣יצוֹנָ֔ה לֵאמֹ֣ר לַמֶּ֔לֶךְ לִתְלוֹת֙ אֶֽת־מָרְדֳּכַ֔י עַל־הָעֵ֖ץ אֲשֶׁר־הֵכִ֥ין לֽוֹ׃ (ה) וַיֹּ֨אמְר֜וּ נַֽעֲרֵ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֵלָ֔יו הִנֵּ֥ה הָמָ֖ן עֹמֵ֣ד בֶּֽחָצֵ֑ר וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ יָבֽוֹא׃ (ו) וַיָּבוֹא֮ הָמָן֒ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לַּֽעֲשׂ֕וֹת בָּאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֣ץ בִּֽיקָר֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ בְּלִבּ֔וֹ לְמִ֞י יַחְפֹּ֥ץ הַמֶּ֛לֶךְ לַֽעֲשׂ֥וֹת יְקָ֖ר יוֹתֵ֥ר מִמֶּֽנִּי׃ (ז) וַיֹּ֥אמֶר הָמָ֖ן אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּֽיקָרֽוֹ׃ (ח) יָבִ֨יאוּ֙ לְב֣וּשׁ מַלְכ֔וּת אֲשֶׁ֥ר לָֽבַשׁ־בּ֖וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וְס֗וּס אֲשֶׁ֨ר רָכַ֤ב עָלָיו֙ הַמֶּ֔לֶךְ וַֽאֲשֶׁ֥ר נִתַּ֛ן כֶּ֥תֶר מַלְכ֖וּת בְּרֹאשֽׁוֹ׃ (ט) וְנָת֨וֹן הַלְּב֜וּשׁ וְהַסּ֗וּס עַל־יַד־אִ֞ישׁ מִשָּׂרֵ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ הַֽפַּרְתְּמִ֔ים וְהִלְבִּ֨ישׁוּ֙ אֶת־הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֣ץ בִּֽיקָר֑וֹ וְהִרְכִּיבֻ֤הוּ עַל־הַסּוּס֙ בִּרְח֣וֹב הָעִ֔יר וְקָֽרְא֣וּ לְפָנָ֔יו כָּ֚כָה יֵֽעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּֽיקָרֽוֹ׃ (י) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ לְהָמָ֗ן מַ֠הֵר קַ֣ח אֶת־הַלְּב֤וּשׁ וְאֶת־הַסּוּס֙ כַּֽאֲשֶׁ֣ר דִּבַּ֔רְתָּ וַֽעֲשֵׂה־כֵן֙ לְמָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֔י הַיּוֹשֵׁ֖ב בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֑לֶךְ אַל־תַּפֵּ֣ל דָּבָ֔ר מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃

פרק ה

(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לתענית כל העם, וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת – היתה המלכות נראית כ'לבושה' באסתר, באופן שכל רואיה הכירו כי המלכות נאה לה, וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית, נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ, כי חשבה ששם ימצא המלך, וְהַמֶּלֶךְ היה יוֹשֵׁב באותו זמן עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת החיצוני, הקרוב יותר אל החצר, והיה זה בהשגחת ה' שבאותו יום הושיב אחשורוש את כסאו נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת – מול פתח הבית הפנימי, ולכן אף שהוא ישב בבית המלכות החיצוני, ואילו אסתר הגיעה לחצר בית המלך הפנימית, ראה אותה אחשורוש מיד.

(ב) אמנם לפי האמת לא עלה על דעת אחשורוש כלל שהגזירה האוסרת על כל אדם להכנס לחצר כוללת גם את אסתר המלכה, ולא חשב שתצטרך להמתין עד שיושיט לה את שרביט הזהב, ולכן, וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, שאף על פי שהיא מלכה אינה נכנסת מיד אלא היא עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר דרך ענווה, עד שיתן לה רשות להכנס, נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו בהנהגה זו, ולכן עשה רצונה לתת לה רשות מפורשת להכנס, וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר, וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט.

(ג) כיון שהבין אחשורוש מהנהגתה של אסתר שיש סיבה חשובה וגדולה לכך שהיא באה אל בית מלכותו, וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ, מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה – איזה נזק קרה לך, שבגללו באת לכאן, וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ – או מה הדבר שאת רוצה לקבל, שמחמתו באת, אפילו אם יהיה הדבר עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְיִנָּתֵן לָךְ. (ד) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב – אם רצונו של המלך בכך, יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ – שכבר הכנתי, ובכך רצתה שלא ידחה אותה למחר. והסיבות שהזמינה גם את המן, א. כדי להראות לאחשורוש שאין לה שנאה עצמית להמן, אלא כל בקשתה היא להציל אותה ואת עמה. ב. כדי שתוכל להעמיד את טענותיה פתאום מול המן, באופן שלא יוכל להתכונן לכך, וגם יהיה זה במשתה היין, כשתוכל בקלות להטות את המלך לכעס גדול על המן, ולחרוץ את דינו מיד. ג. כיון שכאשר עולה האדם עד פסגת ההצלחה שוב מתחיל הוא לרדת, רצתה להעלות את המן עד המעלה הגדולה ביותר במלכות, שיהיה מוזמן למשתה עם המלך והמלכה, כדי שמכאן והלאה ירד בדרגתו עד לשאול תחתית.

(ה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מַהֲרוּ אֶת הָמָן, כי אין זה דרך כבוד לאסתר שיבוא המן אל המשתה כשר חשוב המכבד את אסתר בביאתו, אלא שימהרו אותו לַעֲשׂוֹת אֶת דְּבַר אֶסְתֵּר, כעבד העושה את רצון אדוניו, וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר.

(ו) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן, מַה שְּׁאֵלָתֵךְ – מה את רוצה לצורך עצמך, וְיִנָּתֵן לָךְ, וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עבור אחרים, אפילו עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְתֵעָשׂ.

(ז) וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר, שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי.

(ח) אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ שזו סיבה לקיים את שאלתי, וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב – אם הבקשה עצמה אינה סותרת לרצון המלך, אלא הדבר טוב בעיניו, לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי, יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם, וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ לבקש את הבקשה שאני רוצה בה.

(ט) מחמת רוע טבעו של המן, עד עתה לא היה שמח מימיו, כי בכל מעלה שהגיע אליה כבר רצה להגיע אל המעלה הבאה, וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא – רק באותו היום, שכבר הגיע אל המעלה הגבוהה ביותר שתיתכן, שיהיה מעמדו שוה אל המלך, היה שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, אבל גם שמחה זו לא נמשכה זמן רב, וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם להשתחוות לו, וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ – ואפילו אינו זז במקומו, והראה בכך שאינו פוחד כלל שיענישנו, וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה.

(י) אף על פי שרצה המן לחזור מיד אל בית המלך לבקש מאחשורוש שיעניש את מרדכי, וַיִּתְאַפַּק הָמָן ולא שב אל המלך מיד, וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו, וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ.

(יא) כיון שהסיבה שלא העניש המן את מרדכי עד עתה היתה מחמת שלרוב חשיבותו של המן לא היה לפי כבודו להעניש יהודי בודד שאינו מכבדו, הקדים המן לבאר להם את הדבר, וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ, וְרֹב בָּנָיו, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ, וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ.

(יב) וַיֹּאמֶר להם הָמָן, אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה, כִּי אִם אוֹתִי, הגם שמן הראוי להזמין את כל שרי המלוכה, הרי אני שקול בחשיבותי כנגד כל השרים, וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ, כי רצונה לבקש מהמלך בקשה, וכיון שהיא חוששת שהמלך לא ימלא את בקשתה, הזמינה אותי כדי שאעזור לה, הרי שאפילו המלכה זקוקה לעזרתי, וזו ראיה שחשיבותי בעיני המלך גדולה יותר מחשיבות המלכה בעיניו.

(יג) וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי, בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, כי לרוב חשיבותי זהו בזיון גדול שמרדכי היהודי אינו משתחוה לי, ומאידך זו עצמה הסיבה שאינני יכול להענישו, כי לרוב חשיבותי אין זה נאה לי להעניש יהודי אחד.

(יד) וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו, אמנם אין זה לכבודו של שר חשוב לריב עם יהודי אחד ולהענישו, אבל לפעמים נוהגת המלכות להעניש אדם אחד כדי להטיל מורא על כל העם, ואז עושים את עונשו בפרהסיא, למען ישמעו וייראו, ולכן עצתם היתה שיַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, שזה הסימן שנתלה כדי להראות לכולם את עונשו של המזלזל בכבודו של המן, וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו, כי הנענש למטרה זו נתלה מיד בבוקר, כדי שמיד כשיצאו העם למלאכתם יראוהו תלוי, וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה של אסתר שָׂמֵחַ. וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן, וַיַּעַשׂ הָעֵץ.

פרק ו

(א) כשראה המלך אחשורוש את כל החרדה הגדולה שחרדה אסתר בענין זה, להזמינו למשתה יום אחר יום, הבין שיש לה בקשה גדולה לבקש, ולכן אמר לה 'עד חצי המלכות', וכיון שאמרה לו 'אם על המלך טוב' הבין שזו בקשה טובה גם עבורו מצד הנהגתו הישרה, בהיותו מלך חסד, ולכן עלה בדעתו שמא התחייב להחזיר טובה למישהו ולא עשה כן, ולכן בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים, והוא הספר שהיה נמצא תמיד לפני המלך לזכרון, וַיִּהְיוּ הדברים הכתובים שם נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

(ב) כפי שהתבאר לעיל (פרק ג' פסוק א') לאחר שנענשו בגתן ותרש על ידי המלך, נשכח ממנו מי היה האיש שאמר לאסתר את הדבר, ולכן גידל את המן, בחושבו שבכך הוא מחזיר טובה לאסתר, כשהוא מגדל את השר שמחמתו לקחה לאשה, וגם המן השתדל אחר כך שיחשוב המלך שהוא היה זה שאמר לאסתר את המזימה של בגתן ותרש, ומחמת כן גידלו המלך עוד יותר, אבל כעת קראו לפני המלך מספר הזכרונות שלו, וַיִּמָּצֵא כָתוּב שם המעשה כפי שהיה באמת, אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ, שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף, אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, והבין אחשורוש מיד שכל הגדולה שנטל המן לעצמו לא הגיעה אליו כלל.

(ג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל זֶה, כי אמנם כבר נעשתה גדולה למרדכי בכך שהושיבוהו בשער המלך, אך זה היה מחמת שגידל את אסתר המלכה בביתו, ולכן שאל המלך מה נעשה לו יקר וגדולה 'על זה', והיינו על כך שהציל את המלך ממוות, וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו, לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר.

(ד) בדיוק באותו זמן שהבין אחשורוש שהמן נטל לעצמו גדולה שלא כדין, ונודע לו שמרדכי לא קיבל שום דבר על כך שהציל את המלך, סיבב ה' שבאותו רגע ממש יגיע המן לבקש מהמלך לתלות את מרדכי, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מִי בֶחָצֵר, וְהָמָן בָּא לַחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה, לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת אֶת מָרְדֳּכַי עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ.

(ה) וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵלָיו, הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, יָבוֹא.

(ו) וַיָּבוֹא הָמָן, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, מַה ראוי לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ, וידע אחשורוש שהמן בגאוותו יחשוב שהדברים מכוונים אליו, ועשה כן בכוונה כדי שיפריז המן יתר על המידה בכבוד וביקר שיבקש מהמלך, ואז יאמר לו המלך שיעשה כן למרדכי (ולכן, אף שבתחילה שאל אחשורוש 'מה נעשה יקר וגדולה', עתה אמר רק שהמלך חפץ 'ביקרו', כי המן עצמו כבר הגיע לתכלית הגדולה האפשרית, ואם היה המלך שואל איזו 'גדולה' לעשות לאיש זה, היה המן מבין שמדובר על איש אחר, ואילו עתה ששאל אחשורוש רק מה לעשות לאיש שהמלך חפץ 'ביקרו', היה המן בטוח שכוונת המלך אליו, ורצונו להוסיף לו יקר וכבוד על הגדולה שכבר יש לו). וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ, לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי.

(ז) וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל הַמֶּלֶךְ, הרי אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ זהו הדבר הגדול והיקר ביותר שיש לו, ואין צורך לתת לו דבר מה, אלא רק לפרסם את הדבר לכל העם.

(ח) ולכן יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ, וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ – הסוס שרכב עליו המלך ביום שהמליכוהו ונתנו בראשו כתר מלכות.

(ט) וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים, ורצה המן שיכבדוהו על ידי שרים רבים, ולכן אמר הכל בלשון רבים, וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ, וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר, וְקָרְאוּ לְפָנָיו, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ.

(י) כשראה המלך אחשורוש את גודל גאוותו של המן, שרוצה להידמות לגמרי למלך, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, כי כן ראוי להמן לרוץ לפני מרדכי כעבד לפני אדונו, מאחר ועד עתה נטל את גדולתו של מרדכי שלא כדין, ולא תיקח איתך שרים נוספים שיעזרו לך, אלא תעשה את הכל בעצמך, אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.