שיעור 611, ספר תהילים, פרק קכט, א-ג

(א) שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת רַ֭בַּת צְרָר֣וּנִי מִנְּעוּרַ֑י יֹֽאמַר־נָ֗֝א יִשְׂרָאֵֽל׃

(ב) רַ֭בַּת צְרָר֣וּנִי מִנְּעוּרָ֑י גַּ֗֝ם לֹא־יָ֥כְלוּ לִֽי׃

(ג) עַל־גַּ֭בִּי חָֽרְשׁ֣וּ חֹֽרְשִׁ֑ים הֶֽ֝אֱרִ֗יכוּ לְמַֽעֲנִיתָֽם׃

פרק קכט

במזמור זה משבחים ישראל את ה' על השגחתו עליהם, ושמירתם מיד אויביהם:

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, רַבַּת – דבר רב וגדול בחשיבותו הוא זה, שכל אומות העולם צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי – היו צוררים לנו מאז שנעשינו לעם, יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל, כי זו ראיה למעלתם הרוחנית של ישראל שמחמתה רודפים אותם כל האומות, באשר הם עם השוכן לבדד, ובגוים לא יתחשב.

(ב) אמנם רַבַּת – דבר רב וחשוב עוד יותר הוא שאף על פי שכל האומות צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי, אף על פי כן גַּם לֹא יָכְלוּ לִי, כיון שה' איתנו לשומרנו ולהצילנו מיד כל אויבינו.

(ג) והטעם שלא יכלו לי אויבי אינו מחמת גבורתי, כי לא הייתי נדמה בעיניהם כלל כעיר מבצר המוגנת מפני אויב, אלא אדרבה, הייתי נדמה בעיניהם כארץ מישור, שכל הרוצה יכול להלך בה ולדרוך עליה, עד שעַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים, ואף הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם – את ה'מענית', שזו מידת אורך הקרקע שחורשים בכל פעם, האריכו כרצונם, כי אין הר או גבעה המעכבים אותם, וכך בדרך הטבע היינו למרמס לפני הגוים.