מסכת כלים, פרק יח, משנה ב

משנה ב: מוּכְנִי שֶׁלָּהּ, בִּזְמַן שֶׁהִיא נִשְׁמֶטֶת, אֵינָהּ חִבּוּר לָהּ, וְאֵינָהּ נִמְדֶּדֶת עִמָּהּ, וְאֵינָהּ מַצֶּלֶת עִמָּהּ בְּאֹהֶל הַמֵּת, וְאֵין גּוֹרְרִין אוֹתָהּ בְּשַׁבָּת בִּזְמַן שֶׁיֶּשׁ בְּתוֹכָהּ מָעוֹת. וְאִם אֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת, חִבּוּר לָהּ, וְנִמְדֶּדֶת עִמָּהּ, וּמַצֶּלֶת עִמָּהּ בְּאֹהֶל הַמֵּת, וְגוֹרְרִין אוֹתָהּ בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ בְּתוֹכָהּ מָעוֹת. הַקִּמְרוֹן שֶׁלָּהּ, בִּזְמַן שֶׁהוּא קָבוּעַ, חִבּוּר לָהּ וְנִמְדָּד עִמָּהּ. וְאִם אֵינוֹ קָבוּעַ, אֵינוֹ חִבּוּר לָהּ וְאֵינוֹ נִמְדָּד עִמָּהּ. כֵּיצַד מוֹדְדִין אוֹתוֹ, רֹאשׁ תּוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּפְנֵי עַצְמָהּ, טְהוֹרָה:

משנה ב: משנתנו ממשיכה לדון בענין שידה, שכאשר יש בה שיעור ארבעים סאה אינה מקבלת טומאה, ובשיעור פחות מכאן הרי היא מקבלת טומאה. ודנה בענין דברים מסוימים שהרגילות היא לחברם לשידה: מוּכְנִי שֶׁלָּהּ – הגלגל הקבוע בה, בִּזְמַן שֶׁהִיא (-המוכני) נִשְׁמֶטֶת – ניתן לנתקה מהשידה, אֵינָהּ חִבּוּר לָהּ, ולכן גם אם השידה מקבלת טומאה, ונטמאה, אין המוכני נטמאת עמה, ואם השידה גדולה ואינה מקבלת טומאה, ונגעה טומאה במוכני, המוכני נטמאת והשידה אינה נטמאת, וְאֵינָהּ נִמְדֶּדֶת עִמָּהּ לחישוב שיעור ארבעים סאה, כיון שאינה נחשבת כלל כחלק מהשידה, וְאֵינָהּ מַצֶּלֶת עִמָּהּ בְּאֹהֶל הַמֵּת, שאם היתה השידה גדולה באופן שאינה מקבלת טומאה, ונמצאת באהל המת, שהדין הוא שכל מה שבתוך השידה או על גבי השידה אינו מקבל טומאה, זהו דוקא בשידה עצמה, אבל מה שמעל המוכני שלה מקבל טומאה, דכיון שהמוכני עצמה נטמאת, ודאי שאינה חוצצת בפני הטומאה ואינה מצילה את הכלים שעליה מן הטומאה. וְאֵין גּוֹרְרִין אוֹתָהּ (-את המוכני) בְּשַׁבָּת בִּזְמַן שֶׁיֶּשׁ בְּתוֹכָהּ מָעוֹת, שהם מוקצה, וכיון שבאופן זה המוכני נחשבת ככלי בפני עצמו ולא כחלק מהשידה, ממילא אם יש מעות בתוך המוכני, הרי היא נאסרת בטלטול. וְאילו אִם המוכני אֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת מן השידה, הרי היא חִבּוּר לָהּ, ואם נטמאה השידה נטמאת המוכני, ואם נטמאת המוכני נטמאת השידה, וְנִמְדֶּדֶת עִמָּהּ לחישוב שיעור ארבעים סאה, כיון שהמוכני נחשבת כחלק מתחתית השידה, וּמַצֶּלֶת עִמָּהּ בְּאֹהֶל הַמֵּת, שאם השידה אינה מקבלת טומאה, אף הכלים שמעל המוכני אינם מקבלים טומאה, וְגוֹרְרִין אוֹתָהּ בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ בְּתוֹכָהּ מָעוֹת, כיון שהיא חלק מהשידה, והשידה עצמה עשויה לכלים ובגדים שהם כלי היתר, והרי זה ככלי שהוא בסיס גם לדברי היתר וגם לדברי איסור, שהוא מותר בטלטול.

הַקִּמְרוֹן שֶׁלָּהּ – כמין אהל קטן המסוכך על מחצית השידה, בִּזְמַן שֶׁהוּא קָבוּעַ בשידה, הרי הוא חִבּוּר לָהּ להטמא ממנה או לטמא אותה, וְנִמְדָּד עִמָּהּ להשלים לשיעור ארבעים סאה. וְאִם אֵינוֹ קָבוּעַ בה, אֵינוֹ חִבּוּר לָהּ להטמא ממנה או לטמא אותה, וְאֵינוֹ נִמְדָּד עִמָּהּ להשלים לשיעור ארבעים סאה. מבררת המשנה, באופן שהקמרון מחובר לשידה ונמדד עמה, כֵּיצַד מוֹדְדִין אוֹתוֹ, והרי אינו מאהיל על כל השידה, אלא רק על חלקה. ומשיבה המשנה, רֹאשׁ תּוֹר – באלכסון, וכאילו יש חוט מהדופן של השידה המרוחקת מהקמרון ועד ראש הקמרון, וכל החלל הזה נמדד יחד עם השידה, שאם חלל זה משלים ארבעים סאה בשידה, אין השידה מקבלת טומאה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם השידה אֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּפְנֵי עַצְמָהּ, ללא הקמרון שעליה, כיון שהיא מתנדנדת לכאן ולכאן, ורק הקמרון שעליה מכריע את משקלה לצד אחד ומעמידה כראוי, אף שאינה מקבלת ארבעים סאה, הרי זו טְהוֹרָה, כיון שאי אפשר להשתמש בה בפני עצמה אין לה חשיבות והרי היא ככלי שאין לו בית קיבול, ואינו מקבל טומאה.