ספר נשים: הלכות אישות, פרק יד
יז) האשה שחלתה, חייב בעלה לרפאות אותה עד שתבריא. ואם ראה הבעל שהחולי ארוך, ויפסיד ממון הרבה לרפואה, ואמר לה הרי כתובתיך מונחת, או רפאי עצמך מכתובתיך או הריני מגרשך ונותן כתובה והולך, שומעין לו, ומכל מקום אין ראוי לעשות כן, מפני דרך ארץ:
יח) נשבית האשה, חייב בעלה לפדותה. ואם היה כהן, שכבר נאסרה עליו מיד כשנשבתה, פודה אותה ומחזירה לבית אביה, אפילו היה בעיר אחרת מטפל בה עד שמחזירה למדינתה, ומגרשה, ונותן לה כל כתובתה. היה בעלה ישראל, שהשבויה מותרת לו, מחזירה לו לאשה כמות שהיתה, ואם רצה אחר כך, מגרשה ונותן לה כתובתה:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
