מסכת שבועות, פרק ה, משנה א

פרק ה, משנה א: שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וּבַנָּשִׁים, בָּרְחוֹקִים וּבַקְּרוֹבִים, בַּכְּשֵׁרִים וּבַפְּסוּלִים, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ, וּמִפִּי אֲחֵרִים. אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּכְפּוֹר בּוֹ בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ בֵּין מִפִּי אֲחֵרִים, כֵּיוָן שֶׁכָּפַר בּוֹ, חַיָּב. וְחַיָּב עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה וְעַל שִׁגְגָתָהּ עִם זְדוֹן הַפִּקָּדוֹן, וְאֵינוֹ חַיָּב עַל שִׁגְגָתָהּ. וּמֶה חַיָּב עַל זְדוֹנָהּ, אָשָׁם בְּכֶסֶף שְׁקָלִים:
פרק ה, משנה א: נאמר בתורה (ויקרא ה כא-כה) 'נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה', וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ, וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה. וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם, וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר, וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו, לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן'. פרק זה מבאר את דיני חיוב שבועה זו, שבה מתחייב אדם הכופר בממון חבירו ונשבע עליו לשקר: פרשת חיוב קרבן שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וּבַנָּשִׁים, בָּרְחוֹקִים וּבַקְּרוֹבִים, בַּכְּשֵׁרִים וּבַפְּסוּלִים [אף שאין חידוש בכך ששבועה זו נוהגת בנשים, קרובים ופסולים, נקטה המשנה לשון זו אגב המשנה לעיל לגבי קרבן שבועת העדות, שם שייכים חילוקים אלו].
ונוהגת השבועה בין אם נשבע בִּפְנֵי בֵית דִּין, וּבין אם נשבע שֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין, בתנאי שנשבע מִפִּי עַצְמוֹ, וְאילו אם הושבע מִפִּי אֲחֵרִים, שהשביעו בעל הממון, והוא לא הוציא שבועה מפיו אלא רק כפר בחיובו, אֵינוֹ חַיָּב קרבן שבועה עַד שֶׁיִּכְפּוֹר בּוֹ בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין אם נשבע מִפִּי עַצְמוֹ, בֵּין אם הושבע מִפִּי אֲחֵרִים, כֵּיוָן שֶׁכָּפַר בּוֹ, חַיָּב קרבן שבועה.
וְחַיָּב קרבן זה עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה – אם היה מזיד בשבועה, שידע שאסור להשבע לשקר, וְעַל שִׁגְגָתָהּ – וכן אם היה שוגג ולא ידע שאסור להשבע, עִם זְדוֹן הַפִּקָּדוֹן – בתנאי שהיה מזיד לענין הפקדון עצמו, שידע שהוא חייב את הממון לחבירו, וכפר בו במזיד. וְאֵינוֹ חַיָּב עַל שִׁגְגָתָהּ – אם היה שוגג בפקדון עצמו, שלא ידע שהוא בידו, וכן בשאר חיובי הממון אם היה סבור שהוא פטור, ונשבע, פטור מקרבן שבועה. וּמֶה הוא חַיָּב עַל זְדוֹנָהּ, קרבן אָשָׁם הנקנה בְּכֶסֶף שְׁקָלִים – בשני סלעים.