יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 92, מסכת יבמות, פרק תשיעי

משנה
משנתנו ממשיכה לברר את הנשים שאין איסורן לבעל שוה לאיסורן ליבם: נשים שהן שְׁנִיּוֹת לעריות, האסורות מִדִּבְרֵי סוֹפְרִין, וכגון אם אמו, אם היתה האשה 'שְׁנִיָּה' לַבַּעַל, וְלֹא שְׁנִיָּה לַיָּבָם, כגון שהיתה אם אמו של הבעל, האסורה רק עליו, ואינה אסורה על היבם, שהיא אם אמו של אחיו [והיו אחים רק מן האב, ולא מן האם], הרי היא אֲסוּרָה לַבַּעַל, וּמֻתֶּרֶת לַיָּבָם. היתה אשה זו שְׁנִיָּה לַיָּבָם, כגון שהיתה אם אמו של היבם, וְלֹא שְׁנִיָּה לַבַּעַל, הרי היא אֲסוּרָה לַיָּבָם, וּמֻתֶּרֶת לַבַּעַל. היתה היא שְׁנִיָּה לְזֶה וּלְזֶה, כגון שהיתה אם אמו, והיו שניהם בני אם אחת, אֲסוּרָה לְזֶה וּלְזֶה.
מבארת המשנה את דינה של שניה שנישאה באיסור, אֵין לָהּ דמי כְּתֻבָּה כשמתגרשת או מתאלמנת, וְלֹא פֵּירוֹת – אין הבעל חייב להחזיר לה את הפירות שאכל מקרקע נכסי מלוג שלה [הגם שאכילה זו היתה שלא כדין, שהרי תקנת חכמים שהבעל יאכל פירות היא כיון שתמורת זאת הוא מתחייב לפדותה אם נשבית, ובאשה זו, האסורה עליו, אינו חייב לפדותה], וְלֹא מְזוֹנוֹת – אין הבעל חייב במזונותיה, וְלֹא בְּלָאוֹת – אם השתמש הבעל בנכסי מלוג שלה, וּבָלּוּ, אינו חייב לשלם [אבל מה שנשאר קיים מנכסים אלו, נוטלת], וְהַוָּלָד מאשה זו כָּשֵׁר, כיון שאיסורה על בעלה רק מדברי סופרים, וּבית דין כוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא – לגרשה.
אַלְמָנָה שנישאת באיסור לְכֹהֵן גָּדוֹל, וכן גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה הנישאת באיסור לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין, אף על פי שכל אלו הם נישואי איסור, מכל מקום יֵשׁ לָהֶן כְּתֻבָּה, כיון שבשעת הנישואין ידע הבעל שהאשה אסורה עליו, ואף על פי כן התחייב לה כתובתה [ואמנם אם לא ידע שהיא פסולה לו, אין לה כתובה, כיון שהיא זו שהטעתה אותו].

גמרא
התבאר במשנה לגבי שניות לעריות, שאם היתה האשה שניה לבעל ואינה שניה ליבם, מותרת לבעל ואסורה ליבם. הגמרא מבררת עתה את דינה לגבי גביית כתובה. בָּעוּ מִינֵּיהּ – שאלוהו בְּנֵי המקום ששמו בִּידְרֵי, מֵרַב שֵׁשֶׁת, אשה שהיא באיסור 'שְׁנִיָּה' לַבַּעַל, וְלֹא שְׁנִיָּה לַיָּבָם, וייבמה היבם כדין ובהיתר, ולאחר זמן מת היבם או גירשה, האם יֵשׁ לה כְּתֻבָּה מִיָּבָם, אוֹ שאֵין לָהּ כְּתֻבָּה מִיָּבָם. וצדדי הספק, כֵּיוָן דְּאָמַר מַר – כיון ששנינו במשנה לעיל (פרק רביעי) שכְּתֻבָּתָהּ של היבמה מוטלת עַל נִכְסֵי בַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן, והרי היתה אסורה עליו, אם כן גם עתה שהתייבמה בהיתר מכל מקום נשאר דינה שאֵין לָהּ כתובה, אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, כֵּיוָן דְּאִילּוּ לֵית לָהּ מֵרִאשׁוֹן – כיון שבאופן שאין די בנכסי הראשון לגבות את כתובתה תַּקִּינוּ לָהּ רַבָּנָן – תקנו חכמים שתוכל לגבות כתובתה מִנכסי השֵּׁנִי, היבם, אִית לָהּ – יש לה כתובה, שהרי גם כאן אינה יכולה לגבות מנכסי הראשון, מאחר והיתה אסורה עליו ולא תקנו לה כתובה ממנו, תגבה מנכסי היבם, שהיא מותרת לו.
וּפָשִׁיט לְהוּ – ופשט להם רב ששת את הספק ואמר, אִם הָיְתָה שְׁנִיָּה לַבַּעַל, אף שהיא מותרת ליבם, מכל מקום אֵין לָהּ כְּתֻבָּה, וַאֲפִילּוּ לא מִנכסי היָּבָם.

בְּעָא מִינֵּיהּ [-שאלו] רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַבִּי יוֹחָנָן, אַלְמָנָה הנשואה באיסור לְכֹהֵן גָּדוֹל, וכן גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה הנשואות באיסור לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת מבעלה, אוֹ שאֵין לָהּ מְזוֹנוֹת ממנו. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמֵי – באיזה אופן שייך ספק זה, אִילֵימָא בִּדְיָתְבָה תּוּתֵיהּ – אם תאמר שמדובר באופן שהיא יושבת תחתיו באיסור, והרי בַּעֲמוֹד וְהוֹצֵא קָאֵי – הרי בית דין כופים אותו לגרשה, מְזוֹנֵי אִית לָהּ – וכי יתכן שיחייבוהו לתת לה מזונות בזמן זה. לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכנו להסתפק בספק זה, אלא באופן שֶׁהָלַךְ הוּא [-הבעל] לִמְדִינַת הַיָּם, וְלָוְתָה וְאָכְלָה, מַאי – מה הדין באופן זה, האם חייב הבעל לשלם את ההלוואות שנטלה, ומבארת הגמרא את צדדי הספק, מְזוֹנֵי תְּנַאי כְּתֻבָּה נִינְהוּ – הרי חיוב הבעל במזונות אשתו זהו אחד מתנאי הכתובה, וּדְאִית לָהּ כְּתֻבָּה אִית לָהּ מְזוֹנֵי – וכל אשה שיש לה כתובה, יש לה גם זכות במזונות, וכיון שאשה זו, הגם שהיא אסורה על בעלה, כשמת או מגרשה נוטלת היא כתובתה, וכמבואר במשנה, כך גם חייב הוא לשלם את דמי המזונות שלוותה ואכלה. אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, כְּתֻבָּה דִּלְמִשְׁקַל וּמִיפַּק – דמי כתובה, שנוטלת האשה לאחר שיצאה מרשותו, במיתה או בגירושין, אִית לָהּ – אכן יש לה, הגם שהיו אלו נישואי איסור, אֲבָל מְזוֹנֵי – אבל לגבי מזונות יש לחשוש דִּילְמָא תִּתְעַכֵּב וְתוֹתִיב גַּבֵּיהּ – שמא תתעכב ותשאר נשואה לו, ותמשיך ללוות ולאכול והוא יצטרך לפרוע (תוספות רי"ד), לֵית לָהּ – אין לה מזונות כלל, ואף מה שכבר לוותה ואכלה אינה גובה ממנו.
אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבי יוחנן, אֵין לָהּ מזונות כלל, ואפילו מה שלוותה ואכלה, אין הבעל צריך לשלם. מקשה הגמרא, וְהָא תַּנְיָא והרי שנינו בברייתא לגבי אופן זה, שיֵשׁ לָהּ מזונות. ומתרצת, כִּי תַּנְיָא הַהִיא – מה ששנינו בברייתא זו היינו לְאַחַר מִיתָה, שניזונת מנכסיו כמו כל אלמנה הניזונית מנכסי בעלה, כיון שלאחר מיתתו כבר אין איסור ואין חשש, והרי זה כדמי כתובתה, שנוטלת לאחר מיתתו או לאחר גירושיה. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִילְכְתָא – וכך היא ההלכה, שאלמנה לכהן גדול או גרושה לכהן הדיוט אינה ניזונת מנכסיו, ואפילו אם הלך למדינת הים ולוותה ואכלה אינו חייב לפרוע, אך לאחר מיתתו ניזונת היא מנכסיו.

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?