מסכת עירובין, פרק ח, שיעור 103

גמרא

שנינו במשנה, 'חָצֵר שֶׁפְּחוּתָה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת אין שופכין לתוכה מים בשבת' וְכוּ'. ומשמע שאם היתה החצר בשיעור ארבע אמות, מותר לשפוך בתוכה, מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה הטעם של דין זה. אָמַר רַבָּה, מִפְּנֵי שֶׁאָדָם עָשׂוּי לְהִסְתַּפֵּק [-להשתמש ב]סָאתַיִם מַיִם בְּכָל יוֹם, בְּחצר ששיטחה אַרְבַּע אַמּוֹת, אָדָם רוֹצֶה לְזַלְּפָן על גבי הקרקע, כדי שלא יעלה ממנה אבק [שהרי מדובר במשנה בימות החמה, וכמו שיבואר להלן], ולכן אף אם המים נשפכים לרשות הרבים, אין זו כוונתו. אבל בחצר ששיטחה פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, שאינה ראויה לשימוש חשוב, וממילא אין הקרקע ראויה לזילוף, אָדָם רוֹצֶה לְשָׁפְכָן לרשות הרבים, ולכן, אִי אִיכָּא עוּקָה – אם יש גומא בקרקע, שָׁרֵי – מותר לשפוך את המים, כיון שאין כוונתו להוציא את המים מהחצר, וְאִי לֹא – אם אין גומא, אֲסִיר – אסור לשפוך מים לחצר, פֵּירוּשׁ – והטעם לכך, לפי שֶׁנַּעֲשֶׂה כְּשׁוֹפֵךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, כיון שרצונו שייצאו המים מהחצר, ולכן אף שאינו שופך את המים לרשות הרבים ממש, התקיימה כוונתו.

אומרת הגמרא טעם נוסף, רַבִּי זֵירָא אָמַר, בקרקע של אַרְבַּע אַמּוֹת, תַּיְימֵי מַיָא – נגמרים המים ונספגים בקרקע, אבל בקרקע ששטחה פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, לֹא תַּיְימֵי מַיָא – אין המים נספגים בקרקע, אֶלָּא נָפְקֵי – יוצאים המים לִרְשׁוּת הָרַבִּים.

מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְיהוּ – מה החילוק בין שני הביאורים, של רבה ורבי זירא, אָמַר אַבַּיֵּי, אֲרִיךְ וְקַטִּין אִיכָּא בֵּינַיְהוּ – החילוק ביניהם הוא בחצר שהיא ארוכה וצרה, ואם נְרַבֵּעַ אותה יש בה ארבע אמות על ארבע אמות, לְרַבָּה, אָסוּר לשפוך בה מים, כֵּיוָן דְּקַטִּינָא לֹא מְזַלְּפֵי – כיון שהיא צרה ואינה ראויה לשימוש תשמיש חשוב, אין דרך לזלף בה מים, ואילו לְרַבִּי זֵירָא, כֵּיוָן דַּאֲרִיכָא – כיון שהיא ארוכה, תַּיְימֵי בֵּיהּ מַיָא – נספגים בה המים כולם, וְלֹא נָפְקֵי לִרְשׁוּת הָרַבִּים.

שנינו במשנה, 'וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֲפִילּוּ גַּג או חצר מאה אמה, לא ישפוך על פי הביב' וכו'.

מביאה הגמרא ברייתא בענין זה, תַּנָּא – שנינו בברייתא, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שיש צורך בגומא כדי להתיר את השפיכה בחצרו, בִּימוֹת הַחַמָּה, שחצרו של האדם נקיה, ואינו רוצה ללכלכה במי שופכין, אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, שחצרו של האדם מלאה במים, שׁוֹפֵךְ, וְשׁוֹנֶה – וחוזר ושופך, אפילו כמות גדולה, וְאֵינוֹ נִמְנָע, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כיון שבימות הגשמים אָדָם רוֹצֶה שֶׁיִּבָּלְעוּ מַיִם בִּמְקוֹמָן, כלומר, לא איכפת לו שישארו בחצרו, ואין רצונו בדווקא שייצאו המים החוצה, שהרי בין כך חצרו מלאה במים, ואף אם ייצאו המים מחוץ לחצרו, אין כוונתו לכך. ממשיכה הגמרא ומבארת, ומַאי אִיכָּא לְמֵימָר – לאיזה דבר יש לחשוש, שמא יאמרו בני אדם שצִנּוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי מְקַלֵּחַ מַיִם בְּשַׁבָּת, אין לחשוש לכך, כיון שסְתָם צִנּוֹרוֹת מְקַלְּחִין הֵן, ויחשבו הרואים שאילו הם מי גשמים.

הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בדין גומא שאינה מחזיקה סאתיים, כמה מים מותר לשפוך בה בימות הגשמים: אָמַר רַב נַחְמָן, בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, עוּקָה [-גומא] מַחֲזֶקֶת סָאתַיִם, נוֹתְנִין לָהּ סָאתַיִם. ועוקה שמחזיקה סְאָה, נוֹתְנִין לָהּ סְאָה. אבל בִּימוֹת הַחַמָּה, עוקה המַחֲזֶקֶת סָאתַיִם, נוֹתְנִין לָהּ סָאתַיִם, כמו בימות הגשמים, ועוקה שמחזקת סְאָה, אֵין נוֹתְנִין לָהּ כָּל עִקָּר, והטעם לכך, גְּזֵירָה דִּילְמָא אָתֵי (למעבד) [לִיתֵּן] בָּהּ סָאתַיִם – שמא יבא לשפוך לתוכה סאתיים, שזהו שיעור מי שופכים שמוציא אדם ביום רגיל, וכמו שהתבאר, וייצאו המים לרשות הרבים. תמהה הגמרא, אִי הָכִי – אם כך, שאנו גוזרים אף באופן שאין בו חשש מצד עצמו, בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים נִגְזוֹר נָמִי – גם בימות הגשמים נגזור איסור לשפוך מים בחצר, מחשש שיבא לשפוך באופנים האסורים. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, בימות הגשמים, לְמַאי נֵיחוּשׁ – מהו הדבר שיש לחשוש לו, אִי מִשּׁוּם קִלְקוּל חֲצֵרוֹ – אם תאמר שיבא לשפוך את מימיו לרשות הרבים כדי לא לקלקל את חצרו, הָא מִיקַלְקְלָא וְקַיְימָא – הרי היא כבר עומדת בקלקולה מחמת מי הגשמים, ואין סיבה שאדם זה ימנע מלשפוך את המים בחצרו. ואִי מִשּׁוּם שֶׁמָּא יֹאמְרוּ צִנּוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי מְקַלֵּחַ מַיִם בְּשַׁבָּת, מחמת שישפוך יותר מסאה, ואין עוקתו מחזיקה אלא סאה, הרי סְתָם צִנּוֹרוֹת בימות הגשמים מְקַלְּחִין הֵן מחמת הגשם, ולא יסברו בני אדם שהוא שופך את מימיו לרשות הרבים.

אָמַר אַבַּיֵּי, הִלְכָּךְ – כיון שאין כל חשש בשפיכת מים לחצר בימות הגשמים, אֲפִילּוּ כּוֹר ואֲפִילּוּ כּוֹרַיִים, שזו כמות גדולה ביותר, שָׁרֵי – מותר לשפוך לחצר בימות הגשמים, ושלא כדברי רב נחמן שהתיר לשפוך רק סאה לעוקה של סאה.