פרשת חקת
עניני הפרשה: מצוות פרה אדומה • פטירת מרים ומי מריבה • פטירת אהרן • תלונת ישראל, עונשם ונחש הנחושת • שירת הבאר • מלחמת סיחון ועוג •
- מצוות פרה אדומה: ציותה התורה להכין אפר פרה אדומה שיהיה מוכן לטהר בו טמאי מת. ודרך עשיית המצוה, קונים פרה אדומה בכל גופה, שאין בה אפילו שתי שערות שחורות, ולא נעשתה בה שום עבודה, ואף לא עלה עליה עול, וכן אין בה כל מום. לוקחים אותה אל מחוץ למחנה, למקום שהוא כנגד פתח אהל מועד [ובזמן בית המקדש היו עושים זאת בהר הזיתים], שם שוחטים אותה, והכהן מזה מדמה אל מול פתח אהל מועד שבע פעמים, לאחר מכן שורפים אותה כולה, יחד עם עץ ארז, אזוב ושני תולעת, והכהן השורף נטמא עד הערב. לאחר מכן אוסף אדם טהור את כל האפר ומניחים אותו במקום טהור מחוץ למחנה, וגם האוסף את האפר נטמא עד הערב. את האפר של הפרה מחלקים לשלשה חלקים, חלק אחד נשמר בהר הזיתים, כדי לטהר בו כהנים גדולים הבאים לעשות פרה אדומה נוספת, חלק אחד ניתן בעזרה לכל מי שצריך להטהר, ואף בני העיירות לוקחים ממנו למקומם. וחלק שלישי ניתן ב'חיל' למשמרת.
דרך טהרת טמא מת: אדם או כלים הנוגעים במת נטמאים לכל הפחות למשך שבעת ימים, וביום השלישי וביום השביעי מזים על הטמא על ידי אזוב מים המעורבים באפר פרה אדומה, המכונים 'מי חטאת', וביום השביעי הוא טובל, ובערב הוא נטהר לגמרי. המזה את מי החטאת או הנוגע בהם נשאר טהור, אך אדם הנושא מי חטאת בשיעור שיש בו כדי הזיה, ועושה כן שלא לצורך הזיה, נטמא עד הערב. אדם הנוגע במי שנטמא בטומאת מת, נטמא רק עד הערב, וטובל ונטהר, ללא צורך באפר פרה אדומה.
- פטירת מרים ומי מריבה: בזמן שהיו ישראל בקדש, בשנה הארבעים ליציאתם ממצרים, מתה מרים ונקברה שם, כיון שהבאר שהיתה במדבר היתה בזכותה, כשמתה – לא היו מים לעם, ונקהלו ישראל על משה ועל אהרן ורבו עמם על כך שלקחו אותם למדבר, מקום שאין בו פירות ואין מים לשתות. אמר ה' למשה לקחת איתו את המטה, ולדבר אל הסלע לעיני העדה, והוא יוציא מים רבים המספיקים לכל ישראל ולבהמותיהם. עשה כן משה והקהיל את כל העדה, אך כיון שאותו סלע היה מעורב בין סלעים רבים אחרים ולא הכירוהו, דיברו בתחילה אל סלע אחר ולא הוציא מים, היו משה ואהרן סבורים שצריך להכותו, כפי שבפעם הראשונה שלא היו מים ציוה עליהם ה' להכות את הסלע, והזדמן להם אותו סלע [ואם היו מדברים אליו – היה מוציא מים], והכוהו בראשונה והוציא רק טיפות מועטות, כיון שלא הצטוו על הכאתו, וכשחזרו והכוהו פעם נוספת – נתן מים רבים, ושתו כל ישראל וכל בהמותיהם.
אמר ה' למשה ואהרן שבכך שלא דברו אל הסלע אלא הכוהו – נמנע קידוש ה', שהיו ישראל אומרים, ומה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקיים את ציווי ה', כל שכן שעל ישראל לקיימו, ועונשם על כך יהיה שלא יזכו להכנס לארץ ישראל, וכדי שלא יתפללו על ביטול הגזירה – נשבע על כך ה'.
- פטירת אהרן: כשהגיעו ישראל להר ההר שבגבול ארץ אדום אמר ה' למשה ואהרן שהגיע זמן קיום הגזירה על מיתת אהרן, ועלו משה, אהרן ואלעזר בנו לראש ההר, שם היתה מערה מוכנה לקבורת אהרן, מיטה מוצעת ונר דולק, הסיר אהרן את בגדי הכהונה הגדולה והלבישם משה לאלעזר בנו שיכהן תחתיו בכהונה גדולה [והיתה בכך נחמה לאהרן, שרואה את בנו מכהן תחתיו], ומת שם אהרן במיתת נשיקה. כשירדו מההר משה ואלעזר לבדם, ידעו כל ישראל שמת אהרן ובכו על פטירתו שלשים יום.
- תלונת ישראל ועונשם, ונחש הנחושת: כשהיו ישראל קרובים להכנס לארץ ישראל רצו לקצר את דרכם ולעבור בארץ אדום, אך מלך אדום סירב לתת להם לעבור בארצו ונאלצו להקיף את כל ארצו, ומתוך כך קצרה נפשם בטורח הדרך ודיברו על ה' ועל משה והתלוננו על כך שיצאו ממצרים למות במדבר, ואף התלוננו על המן שאינו אוכל רגיל וטבעי. שלח בהם ה' את נחשים ארסיים שהיו ממיתים בהם, עד שבאו למשה והתוודו על כך שחטאו בדבריהם, ובקשוהו שיתפלל לה' שיסיר מעליהם את העונש הזה. אמר ה' למשה לעשות נחש, ולשים אותו במקום גבוה, ונשוכי הנחש שיראו אותו יתרפאו. עשה משה נחש מנחושת [אף שלא הצטווה על כך, לשון נופל על לשון], שם אותו על נס גבוה, וכשהיו הנשוכים מסתכלים עליו, ומתוך כך משעבדים את ליבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים.
- שירת הבאר: כשהיו ישראל בין ארץ מואב לארץ האמורי הוצרכו לעבור בין שני הרים גבוהים, ובמערות שבאחד ההרים התחבאו אמוריים רבים כדי להשליך עליהם חיצים ואבנים ולהורגם, עשה להם ה' נס והתחברו שני ההרים זה לזה, ובליטות גדולות שהיו בהר השני נכנסו לתוך המערות והרגו את האמוריים שהתחבאו שם, וישראל עברו שם ולא ידעו דבר. ציוה ה' על הבאר להעביר את המים דרך אותם הרים ולגרוף את גופותיהם של האמוריים, כדי שיכירו ישראל בנס שנעשה להם. ובאותו זמן שרו ישראל שירה מיוחדת על הבאר שניתנה להם כל אותם ארבעים שנה שהיו במדבר, ונשארה עמהם עד מיתת משה רבינו.
• מלחמת סיחון ועוג: כאשר הגיעו ישראל לתחום ארץ אדום, שלח משה שליחים למלך אדום בבקשה שיתן להם לעבור דרך ארצם, הבטיח לו שלא יקרה לו מכך כל נזק, ואף ירויחו מכך האדומיים שישראל יקנו מהם מזון ומים. בדבריו רמז לו שגזירת השעבוד היתה מוטלת על זרע אברהם ויצחק, וישראל קיבלו על עצמם את הגלות והשעבוד במקום עשיו וזרעו, ולכן מן הראוי שעתה, כשיצאו ממצרים יסייעו להם האדומיים, שהם בני עשיו. אמנם מלך אדום לא קיבל את בקשתם והזהירם שיצא לקראתם למלחמה, ואף יצא לקראתם בעם כבד ויד חזקה, ולכן נטו ישראל מגבול ארץ אדום, והקיפוה. כאשר התקרבו ישראל לארצו של סיחון שלחו לו גם כן שליחים שיניח להם לעבור דרך ארצם, וגם הוא אסף את עמו למלחמה נגד ישראל, אך ישראל לא נטו מעליו אלא נלחמו בו וכבשו את ארצו, ואף את ארץ מואב שהיתה תחת רשותו. לאחר מכן יצא לקראתם גם עוג מלך הבשן למלחמה, ונצחו ישראל גם אותו, וירשו את ארץ סיחון ועוג, הם ארצות 'עבר הירדן' שניתנו לאחר מכן לשבט ראובן, גד, וחצי שבט מנשה.
