מסכת כלים, פרק כב, משנה י

שנה י: הָאַסְלָה, טְמֵאָה מִדְרָס וּטְמֵא מֵת. פֵּרְשָׁה, הָעוֹר טָמֵא מִדְרָס, וְהַבַּרְזֶל טָמֵא טְמֵא מֵת. הַטְּרַסְקָל שֶׁחִפּוּיוֹ שֶׁל עוֹר, טָמֵא מִדְרָס וּטְמֵא מֵת. פֵּרְשָׁה, הָעוֹר טָמֵא מִדְרָס, וְהַטְּרַסְקָל טָהוֹר מִכְּלוּם. סַפְסָלִין שֶׁבַּמֶּרְחָץ וּשְׁתֵּי רַגְלָיו שֶׁל עֵץ, טָמֵא. אַחַת שֶׁל עֵץ וְאַחַת שֶׁל אֶבֶן, טָהוֹר. הַנְּסָרִין שֶׁבַּמֶּרְחָץ שֶׁשִּׁגְּמָן, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, שֶׁאֵינָם עֲשׂוּיִן אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם מְהַלְּכִין תַּחְתֵּיהֶן. קַנְקֵילִין שֶׁיֶּשׁ בָּהּ בֵּית קַבָּלַת כְּסוּת, טְמֵאָה. וְהָעֲשׂוּיָה כְּכַוֶּרֶת, טְהוֹרָה:

משנה י: הָאַסְלָה – מושב העשוי ברזל, ומכוסה בעור, ונקוב באמצעו, ומניחים אותו בבית הכסא, טְמֵאָה טומאת מִדְרָס כיון שהיא ראויה לישיבה, וּטְמֵא מֵת (ודין זה פשוט הוא, שהרי כל המקבל טומאת מדרס מקבל טומאת מת, וכתבה זאת המשנה משום האופן שבהמשך, שפירשו הברזל והעור זה מזה). פֵּרְשָׁה – הופרד העור מעל מושב הברזל, הָעוֹר בפני עצמו טָמֵא מִדְרָס כיון שהוא ראוי לישיבה, והוא הדין שמקבל טומאת מת, וְהַבַּרְזֶל אינו נטמא טומאת מדרס, כיון שאינו ראוי לישיבה, וטָמֵא טְמֵא מֵת, כיון שהוא ראוי לשימושים אחרים, והרי הוא ככל כלי ברזל (אף שאין לו בית קיבול) שהוא מקבל טומאה.

הַטְּרַסְקָל – ארבעה קנים המחוברים בריבוע, וארבעה קנים מחוברים כרגלים בארבע זויותיו, שֶׁחִפּוּיוֹ שֶׁל עוֹר, ואותו עור מכסה גם את הריבוע העליון וגם את הרגלים מסביב, וכשהריבוע והעור נמצאים למעלה הרי הוא ראוי לישיבה, וכשהופכים אותו הרי הוא משמש כבית קיבול, הרי הוא טָמֵא מִדְרָס כיון שהוא ראוי לישיבה, וּטְמֵא מֵת. פֵּרְשָׁה – הופרד העור מהטרסקל, הָעוֹר לבדו טָמֵא מִדְרָס, כיון שעדיין ראוי הוא בפני עצמו לישיבה, וְהַטְּרַסְקָל טָהוֹר מִכְּלוּם, כיון שאינו ראוי לישיבה, ואף אין בו בית קיבול. סַפְסָלִין של אבן שֶׁבַּמֶּרְחָץ, וּשְׁתֵּי רַגְלָיו של הספסל הן שֶׁל עֵץ, טָמֵא – מקבלות רגלי הספסל טומאת מדרס, כיון שהן חלק מהספסל המיועד לישיבה, ואף שלוח הספסל עצמו עשוי מאבן ואינו מקבל טומאה כלל, מכל מקום רגלי הספסל נטמאות. היתה רגל אַחַת שֶׁל עֵץ וְרגל אַחַת שֶׁל אֶבֶן, טָהוֹר כולו מלקבל טומאה, והיינו כיון שלוח האבן ורגל האבן בפני עצמם כבר מחשיבים אותו כ'ספסל', כיון שניתן להשעינו על הקיר בדרך זו, וכיון שכך הרגל של העץ נחשבת כטפילה ומשמשת את חלקי האבן שאינם מקבלים טומאה, ואף היא בטילה אליהם ואינה מקבלת טומאה. הַנְּסָרִין של עץ שֶׁבַּמֶּרְחָץ, שֶׁשִּׁגְּמָן – חיברם והדביקם זה לזה על ידי שעם, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, כיון שהוא סובר שבחיבור זה התקינם האדם לישיבה, והרי הם טמאים טומאת מדרס, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, כיון שֶׁאֵינָם עֲשׂוּיִן אֶלָּא כדי שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם מְהַלְּכִין תַּחְתֵּיהֶן, ואף שלפעמים בני אדם יושבים עליהם, זהו רק בדרך עראי, שלא יתלכלכו בגדיהם ממי המרחץ, וכיון שאין זה נחשב מושב קבוע, אינו מקבל טומאת מדרס.

קַנְקֵילִין, והוא כלי עץ שהתחתית שלו אינה סגורה, אלא עשויה מרשת של עצים, ומניחים בתוכו בגדים, ותחת רשת העצים שבתחתיתו מניחים אש וגפרית כדי שהעשן ילבן את הבגדים, שֶׁיֶּשׁ בָּהּ בֵּית קַבָּלַת כְּסוּת – בית קיבול לבגדים, טְמֵאָה, ואף שהרשת שבתחתית הכלי מנוקבת בנקבים גדולים מאד, יותר משיעור הוצאת רימון, מכל מקום כיון שכך היא דרך השימוש בכלי זה כדי לעשן את הבגדים, כיון שהיא ראויה לקבלת בגדים ואינם נופלים דרך נקבים אלו, הרי זה ככל כלי שיש לו בית קיבול, ומקבלת טומאה. וְאילו הָעֲשׂוּיָה כְּכַוֶּרֶת, שאין לה תחתית כלל, ודפנותיה מנוקבים, ופורשים את הבגד על גבי פתח הכלי מלמעלה כדי לעשנו, כיון שאין לה בית קיבול כלל, הרי זו טְהוֹרָה: