מסכת עירובין, פרק י, שיעור 123

מרא

שנינו במשנה, 'בוזקין מלח על גבי הכבש, שלא יחליק', ומשמע שרק במקדש התירו זאת, ולא במדינה. הגמרא מבארת שיש דבר דומה שהותר אף במדינה: דָּרַשׁ רָבָא, חָצֵר שֶׁנִּתְקַלְקְלָה בְּמֵי גְּשָׁמִים, מֵבִיא תֶּבֶן, וּמְרַדֶה בָּהּ – ומפזר אותו על פני החצר, כדי שיהא ניתן להשתמש בחצר, ואין בכך איסור כיון שאינו מבטל את התבן לקרקע, שאז נראה הדבר כבונה, אלא ניתן עדיין להשתמש בתבן למאכל בהמה וכדומה. הוסיף רבא ואמר, וּכְשֶׁהוּא מְרַדֶה בָּהּ – וכשהוא בא לשטוח את התבן על פני כל החצר, לֹא יְרַדֶּה בכלים שדרך להשתמש בהם חול לצורך כך, לֹא בְּסַל, וְלֹא בַּקֻּפָּה, אֶלָּא בְּשׁוּלֵי הַקֻּפָּה – בקופה שבורה, שנשאר ממנה רק התחתית, וזהו דרך שינוי, המותר.

שנינו במשנה, 'וּמְמַלְּאִין מִבּוֹר הַגּוֹלָה'. מביא הרי"ף משנה אחרת בענין זה: תְּנַן – שנינו בְּסּוֹף מסכת מִדּוֹת (פ"ה מ"ד) בביאור מקום וענין הלשכות השונות שהיו בבית המקדש, לִשְׁכַּת הַגּוֹלָה, וקרויה כן כיון ששָׁם הָיָה בּוֹר הַגּוֹלָה, וְהַגַּלְגָל נָתוּן עָלָיו, וּמְסַפְּקִין מִשָּׁם מַיִם לְכָל (העדה) [הָעֲזָרָה].

התבאר במשנה שמותר לשאוב מים במקדש מבור הגולה על ידי גלגל, אך הדבר אסור במדינה. בסוגיא שלפנינו יבואר האם איסור זה הוא משום שהגלגל משמיע קול, או מטעם אחר: האמורא עוּלָא, אִיקְּלַע לְבֵי רַב מְנַשֶּׁה – הזדמן בשבת לביתו של רב מנשה, אָתָא הַהוּא גַּבְרָא – בא אדם אחד לשם, טָרַף אַדָּשָׁא – הקיש על דלת הבית באגרופו, והשמיע קול. אָמַר עולא, מַאן הַאי – מי הוא הדופק ומשמיע קול, לִיתְחִיל גוּפֵיה – יתחלל גופו (רש"י מועד קטן י.), דְּקָא מְחַלֵּל שַׁבָּתָא – שהרי הוא מחלל את השבת, לפי שסובר עולא שאסור להשמיע כל קול בשבת. אָמַר לֵיהּ רָבָא לעולא, לֹא אָמְרוּ חכמים שאסור להשמיע קול אֶלָּא בְּקוֹל שֶׁל שִׁיר בִּלְבַד, אבל קול הקשת הדלת וכדומה לא נאסר.

וְאוֹתְבִינָן עֲלֵיהּ דְּרָבָא – והקשתה הגמרא על דברי רבא מֵהָא דְּתַנְיָא – ממה ששנינו בברייתא, מַעֲלִין בִּדְיוּפֵי – מותר להעלות ולהעביר יין מחבית לחבית על ידי קנה מיוחד שיש לו שתי פיות ['דיופי' לשון 'דו פה', כלומר שתי פיות] העשוי משני קנים חלולים החתוכים ומחוברים באלכסון [כזה: ^], ומניח את ראשו האחד בחבית העליונה המלאה, ומוצץ מעט בראשו השני כדי שיעלה היין, ולאחר מכן ממשיך היין לזרום מעצמו מהחבית המלאה אל החבית התחתונה הריקה, וּמַטִיפִין מֵי אַרַג לְחוֹלֶה בְּשַׁבָּת – ומותר להשתמש בכלי מיוחד שהוא מלא מים, ויש בתחתיתו נקבים רבים קטנים, וכשסותמים את פיו העליון אין המים מטפטפים ממנו, וכשפותחים את פיו העליון מטפטפים המים לאט לאט, וכשרוצים להעיר את החולה משנתו בנחת, שלא יבהל, מניחים כלי זה מעל כלי מתכת, וטפטוף המים על המתכת מעיר אותו משנתו. ומדייקת הגמרא, לְחוֹלֶה, אִין – אכן מותר לעשות כן, אבל לְבָרִיא, לֹא – אסור להשתמש בכלי זה כדי להקיצו משנתו, מַאי לַאו – האם אין דין זה אמור כְּגוֹן דְּנַיִים – באופן שהחולה ישן, וּבָעֵי לְאִיתְעוּרֵי – ורוצים להעירו משנתו, ולשם כך הרי יש צורך בקול חזק, ואין זה קול שירה, ואף על פי כן אסרה זאת המשנה לצורך בריא, וּשְׁמַע מִינָהּ – ויש ללמוד מכך שאוֹלוּדֵי קוֹל אָסוּר – שאסור 'להוליד' קול בשבת, אף אם אין זה קול נעים, ושלא כדברי רבא שאסר רק קול שיר. וּפָרִיק – ותירצה הגמרא, כְּגוֹן דְּתִיר – הברייתא עוסקת באופן שהאדם ער, וּבָעֵי לְאוֹנוֹמֵי – ורוצים להרדימו, וְהַיְנוּ טַעְמָא – וזהו הטעם דִלְצורך בָּרִיא אָסוּר, מִשּׁוּם דְּמִשְׁתַּמַּע קָלָא דְּזִמְזוּמֵי – כיון שעל ידי הטפטוף נשמע קול נעים של 'זמזומי', שֶׁהוּא כְּלִי שִׁיר.

מבאר הרי"ף את מהות הכלים שהובאו בברייתא: פֵּירוּשׁ 'דְיוּפֵי' האמור בברייתא, מְנִיקוֹת – קנה חלול שיונקים על ידו את הנוזלים מהחבית, שֶׁשׁוֹאֲבִין בָּהֶם יַיִן מחבית לחבית, וכמו שהתבאר לעיל. וּפֵרוּשׁ 'מֵי אַרַג', כְּלִי שֶׁפִּיו צַר מִלְמַעְלָה וְרָחָב מִלְּמַטָּה, וּבְתַחְתִּיתוֹ יש נְקָבִים קְטַנִּים שֶׁמּוֹצִיאִין אֶת (הַיַּיִן) [הַמַּיִם], וּכְשֶׁנוֹפְלִין טיפות המים דרך הנקבים בְּתוֹךְ כְּלִי מַתָּכוֹת, נִשְׁמַע הַקּוֹל כְּשִׁיר.

מביא הרי"ף את המשך דברי הגמרא בענין זה: וְאוֹתְבִינָן – והוספנו להקשות על שיטת רבא, המתיר השמעת קול שאינה כלי שיר, מֵהָא דְּתַנְיָא – ממה ששנינו בברייתא, הַמְּשַׁמֵּר את זְרָעָיו בשדה מִפְּנֵי הָעוֹפוֹת, וּמִקְשָׁאָיו וּמַדְּלוּעָיו – או שמשמר את שדות הקישואים והדלועים שלו מִפְּנֵי הַחַיָּה, שלא תאכלם, הֲרֵי זֶה לֹא יִסְפּוֹק כפיו, וְלֹא יְטַפֵּחַ – לא יכה בידו על ליבו, וְלֹא יְרַקֵּד, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחוֹל כדי להבריח בעלי חיים. מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לדין זה, לַאו מִשּׁוּם דְּאוֹלוֹדֵי קָלָא בְּשַׁבְּתָא אָסוּר – האם אין זה משום שאסור ליצור שום קול בשבת, ואף לא קולות כאלו שאינם כלי שיר. וּפָרִיק – ותירץ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, לֹא – אין זה הטעם, אלא גְּזֵרָה היא שגזרו חכמים, שֶׁמָּא מתוך שהוא עסוק בהברחת בעלי חיים יִטּוֹל צְרוֹר – אבן קטנה לִזְרֹק בָּהֶן ברשות הרבים, והרי הוא מטלטל ארבע אמות ברשות הרבים.

וְהָדַר אוֹתְבִינָן – וחזרנו והקשינו על דברי רבא מֵהָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, נָשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת בֶּאֱגוֹזִים על גבי לוח, ומגלגלות את האגוזים ממקום למקום במשחקן, אָסוּר לעשות כן בשבת, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, לַאו מִשּׁוּם דְּאוֹלוּדֵי קָלָא בְּשַׁבְּתָא אָסוּר – האם אין זה מפני שהאגוזים משמיעים קול, ואסור ליצור שום קול בשבת, ואף קול כזה שאינו שיר כלל. וּפָרִיק – ותירצה הגמרא, הָתָם – שם, לגבי האיסור לשחק באגוזים, (לא) [נַמִּי] – גם כן שייך טעם זה, מִשּׁוּם דְּמִשְׁתַּמַּע כְּזִמְזוּמֵי – כיון שנשמע קול גלגול האגוזים כקול נעים של כלי שיר. ממשיכה הגמרא ומקשה, וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל, נָשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת בַּתַּפּוּחִים, הדבר אָסוּר בשבת, פֵּירוּשׁ שֶׁמַּשְׁלִיכִין תפוחים זוֹ לְזוֹ עַל גַּבֵּי הַקַּרְקַע, וְנוֹגְעוֹת אֵלּוּ בָּאֵלּוּ, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם שאסר זאת שמואל, לַאו מִשּׁוּם דְּאוֹלוּדֵי קָלָא אִיכָּא – האם אין זה משום שיש בכך השמעת קול, ושם אין השמעת קול נעים כמו שניתן לומר באגוזים, ומוכח שאף השמעת קול רגיל אסורה בשבת, ושלא כדברי רבא. וּפָרִיק – ותירצה הגמרא, אין טעם האיסור במשחק בתפוחים משום השמעת קול, אלא מחשש דִּילְמָא אָתֵי לְאַשְׁווֹיֵי גּוּמוֹת – שמא יבואו ליישר את הקרקע, לְפִי שֶּׁהַשְּׂחוֹק – המשחק נעשה בַּקַרְקַע, ויישור הקרקע בבית זו תולדת בונה.

וְתוּ אַקְשִׁינָן מִמַּתְנִיתִין – ועוד הוסיפה הגמרא והקשתה ממשנתנו, שכך שנינו בה, מְמַלְאִין מים מִבּוֹר הַגּוֹלָה בְּגַלְגַּל, ומשמע שדווקא בַּמִּקְדָּשׁ התירו זאת, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה, מַאי טַעְמָא – ומה טעם האיסור למלאות מים על ידי גלגל במדינה, לַאו מִשּׁוּם דְּאוֹלוּדֵי קָלָא אָסוּר – האם אין זה משום שאסור ליצור שום קול בשבת, ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, לְפִי שֶׁגַּלְגַּל הבור מַשְׁמִיעַ אֶת הַקּוֹל בזמן השאיבה. וּפָרִיק – ותירצה הגמרא, לֹא – אין זה טעם האיסור, אלא גְּזֵרָה היא, שֶׁמָּא מתוך שיכול לשאוב מים רבים בקלות על ידי הגלגל, יְמַלֵּא מים לְגִנָּתוֹ וּלְחוּרְבָּתוֹ, ויבא להשקותם בשבת, באיסור.