שיעור 14, מגילת איכה, פרק ד, א-י

פרק ד, א אֵיכָה֙ יוּעַ֣ם זָהָ֔ב יִשְׁנֶ֖א הַכֶּ֣תֶם הַטּ֑וֹב תִּשְׁתַּפֵּ֨כְנָה֙ אַבְנֵי־קֹ֔דֶשׁ בְּרֹ֖אשׁ כָּל־חוּצֽוֹת׃ ב בְּנֵ֤י צִיּוֹן֙ הַיְקָרִ֔ים הַמְסֻלָּאִ֖ים בַּפָּ֑ז אֵיכָ֤ה נֶחְשְׁבוּ֙ לְנִבְלֵי־חֶ֔רֶשׂ מַֽעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י יוֹצֵֽר׃ ג גַּם־תַּנִּים֙ חָ֣לְצוּ שַׁ֔ד הֵינִ֖יקוּ גּֽוּרֵיהֶ֑ן בַּת־עַמִּ֣י לְאַכְזָ֔ר כַּיְעֵנִ֖ים בַּמִּדְבָּֽר׃ ד דָּבַ֨ק לְשׁ֥וֹן יוֹנֵ֛ק אֶל־חִכּ֖וֹ בַּצָּמָ֑א עֽוֹלָלִים֙ שָׁ֣אֲלוּ לֶ֔חֶם פֹּרֵ֖שׂ אֵ֥ין לָהֶֽם׃ ה הָאֹֽכְלִים֙ לְמַ֣עֲדַנִּ֔ים נָשַׁ֖מּוּ בַּֽחוּצ֑וֹת הָֽאֱמֻנִים֙ עֲלֵ֣י תוֹלָ֔ע חִבְּק֖וּ אַשְׁפַּתּֽוֹת׃ ו וַיִּגְדַּל֙ עֲו֣͏ֹן בַּת־עַמִּ֔י מֵֽחַטַּ֖את סְדֹ֑ם הַֽהֲפוּכָ֣ה כְמוֹ־רָ֔גַע וְלֹא־חָ֥לוּ בָ֖הּ יָדָֽיִם׃ ז זַכּ֤וּ נְזִירֶ֨יהָ֙ מִשֶּׁ֔לֶג צַח֖וּ מֵֽחָלָ֑ב אָ֤דְמוּ עֶ֨צֶם֙ מִפְּנִינִ֔ים סַפִּ֖יר גִּזְרָתָֽם׃ ח חָשַׁ֤ךְ מִשְּׁחוֹר֙ תָּֽאֳרָ֔ם לֹ֥א נִכְּר֖וּ בַּֽחוּצ֑וֹת צָפַ֤ד עוֹרָם֙ עַל־עַצְמָ֔ם יָבֵ֖שׁ הָיָ֥ה כָעֵֽץ׃ ט טוֹבִ֤ים הָיוּ֙ חַלְלֵי־חֶ֔רֶב מֵֽחַלְלֵ֖י רָעָ֑ב שֶׁ֣הֵ֤ם יָזֻ֨בוּ֙ מְדֻקָּרִ֔ים מִתְּנוּבֹ֖ת שָׂדָֽי׃ י יְדֵ֗י נָשִׁים֙ רַחֲמָ֣נִיּ֔וֹת בִּשְּׁל֖וּ יַלְדֵיהֶ֑ן הָי֤וּ לְבָרוֹת֙ לָ֔מוֹ בְּשֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּֽי׃

פרק ד

(א) כיון שה' שפך את חמתו על עצים ואבנים, מתאונן הנביא ואומר, אֵיכָה אירע הדבר, כי גם אחרי אשר יוּעַם זָהָב – נגנז ארון הברית העשוי זהב, יִשְׁנֶא – והשתנה לגמרי הַכֶּתֶם הַטּוֹב, שדרגתו פחותה מהזהב, ותִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ של בית המקדש בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת.

(ב) אחר כל זאת נשאר עדיין חרון אף על ישראל, עד כי בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים, הַמְסֻלָּאִים – הנערכים ומהוללים בַּפָּז (-זהב יקר), אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ, מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר, שכמעט ואין להם תקנה.

(ג) גַּם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן – האויבים הכריחו את נשות ישראל להניק את בניהם של האויבים, עד שהיתה נראית בַּת עַמִּי לְאַכְזָר על הילדים שלה, שלא יכלה להניקם, כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר.

(ד) ומחמת שלא יכלו האמהות להניק את בניהם, דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא, עוֹלָלִים, שהם גדולים מהיונקים ואוכלים כבר לחם, שָׁאֲלוּ (-ביקשו) לֶחֶם, פֹּרֵשׂ פרוסת לחם אֵין לָהֶם.

(ה) הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים – הרגילים לאכול מעדנים, נָשַׁמּוּ (-נעשו כשוממים) בַּחוּצוֹת, בראותם את כל הטוב שיש שם, ואינם יכולים לקנותו. הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע – הרגילים לישון על מצעים יקרים הצבועים בצבע של תולעת שני, חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת שמצאו, כדי שיוכלו לישון עליהם.

(ו) משיב להם ה', כל זה בא לכם מחמת שלא החזקתם ביד עניים ואביונים, וַיִּגְדַּל עֲו‍ֹן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם, כי אנשי סדום לא קיבלו את התורה, ולכן היה זה אצלם כ'חטאת', כמו דבר הנעשה בשגגה, ואילו ישראל כבר קיבלו את התורה, ולכן היה זה אצלם ל'עוון', הנעשה במזיד, ולכן גם עונשה של סדום היה קל יותר, הַהֲפוּכָה כְמוֹ רָגַע, ולא התייסרו זמן רב, וְלֹא חָלוּ בָהּ יָדָיִם של האויבים, ואילו ישראל נענשו ביסורים זמן רב, וניתנו ביד האויבים.

(ז) ומתאר את גודל העוון שהיה בישראל באותו זמן, כי זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג – היו ביניהם צדיקים שהתנזרו מכל צרכי העולם הזה, עד שהזדככו כשלג, צַחוּ מֵחָלָב – והיו ביניהם בעלי תשובה המשולים לחלב (כי הדם שבגוף האֵם מזדכך ונעשה לחלב, וכך הם החליפו את מעשיהם הרעים, המשולים לצבע האדום, למעשים טובים המשולים לצבע לבן), אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים – וכן היו ביניהם שופטי צדק שעשו דין ברשעים, והאדום הוא רמז למידת הדין, סַפִּיר גִּזְרָתָם – והיו ביניהם צדיקים שמסרו עצמם על קידוש ה', והם משולים לאבן ספיר, שהיא חזקה ביותר ואי אפשר לשוברה.

(ח) ואף על פי כן לא חסו ישראל על כל הצדיקים הללו, עד כי חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם מחמת עוני ורעב, לֹא נִכְּרוּ (-לא היה מי שהכיר אותם לרחם עליהם) בַּחוּצוֹת, עד אשר צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם, יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ.

(ט) ומחמת הנהגה זו בא עליהם העונש מידה כנגד מידה, כי טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב, אך הם נענשו במיתת רעב, שהיא גרועה יותר, שֶׁהֵם יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים – היתה כריסם נבקעת ופרשם זב מהם, מִתְּנוּבֹת שָׂדָי – מחמת העשבים והשרשים שהיו אוכלים, היה פרשם מתרבה, והיו מאוסים יותר, וזו היתה מידה כנגד מידה על כך שלא החזיקו ביד עני ואביון.

(י) ומחמת שהתאכזרו על הצדיקים, נענשו במידה כנגד מידה של אכזריות, עד כי יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן, הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ – היו להם למאכל, בְּשֶׁבֶר בַּת עַמִּי.