שיעור 11, מגילת קהלת, פרק ב, טו-טז

טו וְאָמַ֨רְתִּֽי אֲנִ֜י בְּלִבִּ֗י כְּמִקְרֵ֤ה הַכְּסִיל֙ גַּם־אֲנִ֣י יִקְרֵ֔נִי וְלָ֧מָּה חָכַ֛מְתִּי אֲנִ֖י אָ֣ז יֹתֵ֑ר וְדִבַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ טז כִּי֩ אֵ֨ין זִכְר֧וֹן לֶֽחָכָ֛ם עִֽם־הַכְּסִ֖יל לְעוֹלָ֑ם בְּשֶׁכְּבָ֞ר הַיָּמִ֤ים הַבָּאִים֙ הַכֹּ֣ל נִשְׁכָּ֔ח וְאֵ֛יךְ יָמ֥וּת הֶֽחָכָ֖ם עִֽם־הַכְּסִֽיל׃

(טו) וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל, והוא הרשע שאין נפשו מתקיימת לאחר מותו, ונאמר עליו (במדבר ט"ו ל"א) "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא", גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי, שמא אין שום נפש נשארת לאחר מיתת הגוף, ואף לא נפש הצדיק, ואף הזכיר את ראיית הפילוסופים לכך שאין הנפש דבר רוחני המתקיים גם אחרי מיתת הגוף, כי אם כן הוא הדבר, בהכרח שכל מיני הנפשות שוות זו לזו (כי לשיטתם לא מסתבר שיתן ה' לאדם אחד נפש משובחת יותר משל חבירו), ואם כן צריכה להיות חכמת כולם שוה, וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר, ומכך שיש אדם אחד החכם יותר מחבירו, זו ראיה שהנפש היא כמו כל שאר החושים הגשמיים, אלא שהיא דקה ומשובחת יותר, וכשם שיש אדם הרואה טוב יותר או שיש לו כח יותר, כך יש אדם חכם יותר, אך כשם שכל החושים ימותו במיתת הגוף, כך הנפש תמות עם הגוף, ולא תישאר לאחר מכן, וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל, ובודאי הנפש נשארת לאחר המוות, ואמנם בתחילת יצירת האדם ניתנת בו הנפש כמו שאר החושים שבגופו, אך היא מוכנה מטבעה לקבל השפעה עליונה להיעשות נפש רוחנית ונצחית, על ידי מעשים טובים ועיון בדרכי החכמה, ואז היא מתקיימת לעולם, ואינה תלויה בקיום הגוף.

(טז) ומביא ראיה לדבריו, שהנפש נשארת לאחר מיתת הגוף, כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם – כי לעולם אין השתוות בין חשיבות החכם לכסיל (ו'זכרון' הוא מלשון קטורת וריח טוב, וכמו שנאמר (ישעיהו ס"ו ג') "מַזְכִּיר לְבֹנָה", והכוונה להקטרת לבונה), כי ריחו הטוב של החכם הולך ומשביח מיום ליום, ואילו ריחו של הכסיל נבאש מיום ליום, עד אשר בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים – כשימיו שוקעים והוא מזקין, הַכֹּל נִשְׁכָּח – כל החושים שלו נחלשים, ובכללם כח הנפש, כי אצל הכסיל נשאר כח הנפש כהכנה בלבד, ולא התעצם חוש זה לזכות לנשמה רוחנית, מה שאין כן בחכם שככל שהוא מזדקן נחלשים רק חושיו הגשמיים, ואילו נפשו ושכלו מתגברים והולכים, והרי זו ראיה שזכה לנשמה רוחנית עליונה, וְאֵיךְ יתכן לומר שיָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל במיתה שוה, ובמיתתם תאבד הנפש, והרי אם כן היתה הנפש צריכה להחלש גם אצל החכם, וזו ראיה שאצל החכם הנפש נעשית כח רוחני עליון, שאינו גווע במיתת הגוף.