מאמר רביעי, י-יא

י. הכוזרי: אמת היא שמאמיני הדתות שבאו אחריכם, מודים ומכירים שיש יתרון לאותו מקום (ארץ ישראל), ואומרים שהיא מקום עלית הנביאים בשער השמים, ומקום מעמד הדין, ומקום קבוץ הנשמות, ומודים שהנבואה בבני ישראל, ומכירים בגדולת מעלת האבות, ומאמינים במעשה בראשית ובמבול וברוב הכתוב בתורה, ועולים לרגל אל אותו מקום נכבד.

יא. החבר: מתחלה חשבתי לדמות אותם לגרים אשר לא שמעו את כל פרטי המצוות, רק את שרשיהם, ומאמינים באלהות ובהשגחה פרטית וכו', ואינם מקימים מצוות, לולא שמעשיהם סותרים את דבריהם. הכבוד שמכבדים את מקום הנבואה הוא בדברים בלבד, אבל למעשה הם חושבים למקום קדוש את המקומות שהיו שם האלילים שלהם. בכל מקומות התקהלותם טרם נראתה שום הופעה אלהית, הם השאירו את חוקי העבודות הקדומות וימי החגים והמועדים, ופרט לפסלים וצורות שהיו שם לא שנו מאומה. הם מחו את הפסילים, ולא מחו את דת הפסילים, ניתן כמעט לומר, כי כל מה שאמר הבורא: "ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן" וחזר על כך כמה פעמים, הוא רמז לאלה שמרוממים את העץ והאבן, (ואנו השוכנים ביניהם) ברבות הזמן מתדמים להם, בעוונותינו הרבים. נכון אמנם שכונתם בעבודה זו אינה לפסילים, אלא לאלהים, (אך בכל זאת הדבר אסור מהתורה, שאם באנו לדון לפי כונת הלב, אם כן גם אבימלך ואנשי נינוה ושומרי תורה היו), וכן הפילוסופים המאמינים באלהים.