שיעור 21, מגילת קהלת, פרק ד, ה-ט

ה הַכְּסִיל֙ חֹבֵ֣ק אֶת־יָדָ֔יו וְאֹכֵ֖ל אֶת־בְּשָׂרֽוֹ׃ ו ט֕וֹב מְלֹ֥א כַ֖ף נָ֑חַת מִמְּלֹ֥א חָפְנַ֛יִם עָמָ֖ל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ ז וְשַׁ֧בְתִּי אֲנִ֛י וָֽאֶרְאֶ֥ה הֶ֖בֶל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ח יֵ֣שׁ אֶחָד֩ וְאֵ֨ין שֵׁנִ֜י גַּ֣ם בֵּ֧ן וָאָ֣ח אֵֽין־ל֗וֹ וְאֵ֥ין קֵץ֙ לְכָל־עֲמָל֔וֹ גַּם־עֵינ֖וֹ לֹֽא־תִשְׂבַּ֣ע עֹ֑שֶׁר וּלְמִ֣י ׀ אֲנִ֣י עָמֵ֗ל וּמְחַסֵּ֤ר אֶת־נַפְשִׁי֙ מִטּוֹבָ֔ה גַּם־זֶ֛ה הֶ֛בֶל וְעִנְיַ֥ן רָ֖ע הֽוּא׃ ט טוֹבִ֥ים הַשְּׁנַ֖יִם מִן־הָֽאֶחָ֑ד אֲשֶׁ֧ר יֵשׁ־לָהֶ֛ם שָׂכָ֥ר ט֖וֹב בַּֽעֲמָלָֽם׃

(ה) אף שהרשעים מקבלים שכר מצוותיהם בעולם הזה, הרי הַכְּסִיל – הרשע שבאותו דור, חֹבֵק אֶת יָדָיו ואינו עושה מצוות כלל, וכיון שאין לו אפילו שכר בעולם הזה, אין לו מהיכן להתפרנס, וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ, וזו מליצה למי שאין לו מה לאכול, ואוכל את בשר עצמו.

(ו) ואפילו הצדיקים שבאותו דור, מוטב להם שלא נבראו, כי הרי ה' יכול לתת שכר טוב גם למי שלא נברא כלל, אלא שהנשמה מתביישת לקבל שכר כשלא עשתה כל פעולה לשם כך, ומכל מקום טוֹב היה להם מְלֹא כַף נָחַת – שכר קטן שהיה להם כמתנת חינם מה', אף שיש בו בושה מסוימת, מִמְּלֹא חָפְנַיִם שכר שיהיה להם על ידי העָמָל שיעמלו בעולם הזה, וּרְעוּת רוּחַ – כי תהיה להם רעות רוח כשיראו את כל המעשים הרעים שבאותו הדור.

(ז) וְשַׁבְתִּי אֲנִי להתבונן בדבר, וָאֶרְאֶה מה היא הסיבה לכך שנעשה הֶבֶל ורשע תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

(ח) כי יש באדם שלש נפשות: א. הנפש האלהית, שהיא כח השכל שבו, והיא הנשמה. ב. הנפש החיונית, שממנה הוא מתעורר לרצונותיו והרגשותיו. ג. הנפש הבהמית, שהיא המקיימת את הגוף, ועל פי זה מבאר את החסרון שיש באדם, כי יֵשׁ אֶחָד, וזו הנפש הרוחנית העליונה, וְאֵין שֵׁנִי לעזור לו, כי הנפש החיונית והנפש הבהמית מתנגדות לנפש הרוחנית, גַּם בֵּן וָאָח אֵין לוֹ, כי לצורה השכלית המובדלת מהחומר אין קירבה ויחס לשום כח אחר, ואילו שתי הנפשות האחרות מושכות את הנפש השכלית להיות עמהם, ללכת אחרי התאוות הגשמיות, וְאֵין קֵץ לְכָל עֲמָלוֹ של כח השכל, גַּם עֵינוֹ לֹא תִשְׂבַּע עֹשֶׁר, וּלְמִי אֲנִי עָמֵל – ואין הנשמה מתעוררת לשאול את עצמה עבור מי היא עמלה בהשגת הבלי העולם הזה, וּמְחַסֵּר אֶת נַפְשִׁי בגלל זה מִטּוֹבָה אמיתית ורוחנית, והרי כל העמל הזה הוא עבור הנפשות השפלות, החיונית והבהמית, שהן נהנות מעניני העולם הזה, ועבורם מחסרת הנשמה מעצמה את הטובה האמיתית והנצחית, גַּם זֶה הֶבֶל וְעִנְיַן רָע הוּא.

(ט) טוֹבִים וחזקים הם הַשְּׁנַיִם – הנפש החיונית והנפש הבהמית מִן הָאֶחָד – מהנשמה העליונה, שהיא לבדה, אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם, כי הם מקבלים את הנאותיהם מיד עם עשיית המעשים, ואילו הנשמה מקבלת את שכרה רק לאחר זמן.