שיעור 32, מגילת קהלת, פרק ז, א-ט

פרק ז, א ט֥וֹב שֵׁ֖ם מִשֶּׁ֣מֶן ט֑וֹב וְי֣וֹם הַמָּ֔וֶת מִיּ֖וֹם הִוָּֽלְדֽוֹ׃ ב ט֞וֹב לָלֶ֣כֶת אֶל־בֵּֽית־אֵ֗בֶל מִלֶּ֨כֶת֙ אֶל־בֵּ֣ית מִשְׁתֶּ֔ה בַּֽאֲשֶׁ֕ר ה֖וּא ס֣וֹף כָּל־הָֽאָדָ֑ם וְהַחַ֖י יִתֵּ֥ן אֶל־לִבּֽוֹ׃ ג ט֥וֹב כַּ֖עַס מִשְּׂח֑וֹק כִּֽי־בְרֹ֥עַ פָּנִ֖ים יִ֥יטַב לֵֽב׃ ד לֵ֤ב חֲכָמִים֙ בְּבֵ֣ית אֵ֔בֶל וְלֵ֥ב כְּסִילִ֖ים בְּבֵ֥ית שִׂמְחָֽה׃ ה ט֕וֹב לִשְׁמֹ֖עַ גַּֽעֲרַ֣ת חָכָ֑ם מֵאִ֕ישׁ שֹׁמֵ֖עַ שִׁ֥יר כְּסִילִֽים׃ ו כִּ֣י כְק֤וֹל הַסִּירִים֙ תַּ֣חַת הַסִּ֔יר כֵּ֖ן שְׂחֹ֣ק הַכְּסִ֑יל וְגַם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ ז כִּ֥י הָעֹ֖שֶׁק יְהוֹלֵ֣ל חָכָ֑ם וִֽיאַבֵּ֥ד אֶת־לֵ֖ב מַתָּנָֽה׃ ח ט֛וֹב אַֽחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ ט֥וֹב אֶֽרֶךְ־ר֖וּחַ מִגְּבַהּ־רֽוּחַ׃ ט אַל־תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ׃

פרק ז

(א) לאחר שגינה גם את השגת העשירות (וכן גינה בתחילה את מעלות החכמה והגבורה כשאינם משמשים לעבודת ה'), מתחיל לשבח את מעלת הצדיק והחכם, ואומר, טוֹב שֵׁם שיש לאדם בצדקותו ובתורתו, מִשֶּׁמֶן טוֹב, כי כמו השמן המביא אור לעולם, כך תלמיד חכם מאיר גם הוא לעולם, אך בשונה מהשמן הגשמי שהוא כלה לבסוף, הרי הטוב שמשפיע הצדיק בעולם אינו מסתיים, וְיוֹם הַמָּוֶת טוב אצלו יותר מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ, כי ביום המוות חוזרת נשמתו אל האלהים אשר נתנה, ומקבל שכרו ליהנות מזיו השכינה.

(ב) טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל, המתאבלים על מת כזה שהוא בבחינת מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה – שאחר מיתתו הולך אל 'בית המשתה' שלו (וכאילו נאמר, טוב ללכת אל המתאבלים על מי שהלך במיתתו לבית המשתה), כי אצלו יום המוות הוא טוב מאד, בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם – כי על ידי מעשיו הטובים בא אל התכלית הראויה לאדם, וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ – כאשר יראה שעל אף שבחייו היו לצדיק יסורים, מכל מקום נפטר מהעולם בשם טוב, יתן אל ליבו את הדבר האמור בפסוק הבא.

(ג) כי טוֹב הוא הכַּעַס שנוהג ה' עם הצדיקים בעולם הזה, להענישם על עוונותיהם המועטים, מִשְּׂחוֹק שנוהג ה' עם הרשעים בעולם הזה, לתת להם שכר על מצוותיהם המועטות, כִּי בְרֹעַ פָּנִים – כאשר ה' מראה לצדיק פנים רעות בעולם הזה, יִיטַב לֵב הצדיק לשוב אל ה', ויזכה לחיי העולם הבא.

(ד) לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל, כי על ידי זה ייטב ליבם לשוב אל ה', וְלֵב כְּסִילִים בְּבֵית שִׂמְחָה, ומתוך ריבוי שמחתם הם מתגאים, וכועסים על כל דבר הנעשה בניגוד לרצונם.

(ה) כשיראה האדם את מיתת הצדיקים בשם טוב לאחר שסבלו יסורים בחייהם, יבין בדעתו כי טוֹב לִשְׁמֹעַ גַּעֲרַת חָכָם – טוב לאדם לקבל על עצמו את היסורים שמביא עליו ה', מֵאִישׁ שֹׁמֵעַ – המקבל ונהנה משִׁיר הכְּסִילִים, כי שמחתם הבל.

(ו) ומבאר מדוע שמחת הכסילים היא הבל, כִּי כְקוֹל הַסִּירִים תַּחַת הַסִּיר – כמו הקוצים הדולקים תחת הסיר, שמשמיעים רעש גדול להראות שגם הם נחשבים לעצים, אך אינם מביאים כל תועלת אמיתית כי הם כבים מהר ואין ממשות אפילו בגחלתם, כֵּן שְׂחֹק הַכְּסִיל – כך היא הטובה שיש לרשע בעולם הזה, שמשמיע קולו להראות שיש לו עושר, וְגַם זֶה הָבֶל, כי עושרו כלה מהר, וגם בעוד שהוא קיים אינו שולט עליו ליהנות ממנו.

(ז) כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם – הדבר שמטה את החכם מדרך הטוב אל דרך ההוללות, הוא ה'עושק' שרואה שנעשק הצדיק בעולם הזה, והיינו שרואה צדיק ורע לו, וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה – ומחמת כן הוא מאבד את לב החכמה שקיבל במתנה.

(ח) אבל לפי האמת אין זו קושיה כלל, כי טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ, וטובה היא לצדיקים שתחילתן יסורים בעולם הזה, וסופם שלווה לעולם הבא, טוֹב לאדם להיות אֶרֶךְ רוּחַ ולסבול יסורים, מִגְּבַהּ רוּחַ, המתאווה לראות מיד את טובתו.

(ט) אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס – כאשר תראה דבר שאינו לרוחך, אל תמהר לכעוס, כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ.