שיעור 33, מגילת קהלת, פרק ז, י-יז

י אַל־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה שֶׁ֤הַיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים הָי֥וּ טוֹבִ֖ים מֵאֵ֑לֶּה כִּ֛י לֹ֥א מֵֽחָכְמָ֖ה שָׁאַ֥לְתָּ עַל־זֶֽה׃ יא טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה עִֽם־נַחֲלָ֑ה וְיֹתֵ֖ר לְרֹאֵ֥י הַשָּֽׁמֶשׁ׃ יב כִּ֛י בְּצֵ֥ל הַֽחָכְמָ֖ה בְּצֵ֣ל הַכָּ֑סֶף וְיִתְר֣וֹן דַּ֔עַת הַֽחָכְמָ֖ה תְּחַיֶּ֥ה בְעָלֶֽיהָ׃ יג רְאֵ֖ה אֶת־מַֽעֲשֵׂ֣ה הָֽאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לְתַקֵּ֔ן אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר עִוְּתֽוֹ׃ יד בְּי֤וֹם טוֹבָה֙ הֱיֵ֣ה בְט֔וֹב וּבְי֥וֹם רָעָ֖ה רְאֵ֑ה גַּ֣ם אֶת־זֶ֤ה לְעֻמַּת־זֶה֙ עָשָׂ֣ה הָֽאֱלֹהִ֔ים עַל־דִּבְרַ֗ת שֶׁלֹּ֨א יִמְצָ֧א הָֽאָדָ֛ם אַֽחֲרָ֖יו מְאֽוּמָה׃ טו אֶת־הַכֹּ֥ל רָאִ֖יתִי בִּימֵ֣י הֶבְלִ֑י יֵ֤שׁ צַדִּיק֙ אֹבֵ֣ד בְּצִדְק֔וֹ וְיֵ֣שׁ רָשָׁ֔ע מַֽאֲרִ֖יךְ בְּרָֽעָתֽוֹ׃ טז אַל־תְּהִ֤י צַדִּיק֙ הַרְבֵּ֔ה וְאַל־תִּתְחַכַּ֖ם יוֹתֵ֑ר לָ֖מָּה תִּשּׁוֹמֵֽם׃ יז אַל־תִּרְשַׁ֥ע הַרְבֵּ֖ה וְאַל־תְּהִ֣י סָכָ֑ל לָ֥מָּה תָמ֖וּת בְּלֹ֥א עִתֶּֽךָ׃

(י) אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה, ותתפלא על כך שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה, שבימים הראשונים היה טוב לצדיקים ואילו עכשיו הטובה באה לרשעים, כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה.

(יא) כי טוֹבָה החָכְמָה שהיתה לדורות הראשונים עִם נַחֲלָה – זכות אבות שהיתה להם כנחלה, ומחמת כן באה עליהם טובה גם בעולם הזה, וְיֹתֵר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ – טובה יתירה היתה להם, כיון שהשגחת ה' עליהם היתה בבחינת שמש, שזהו הכינוי להשגחה בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, כמו שנאמר (תהלים פ"ד י"ב) "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹהִים", כי היתה השגחת ה' חזקה עליהם כתוקף השמש בצהריים, ואילו בזמן שאינם עושים רצונו של מקום משולה השגחת ה' עליהם למראה הקשת, כמו שנאמר (יחזקאל א' כ"ח) "כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה'", כי מראה הקשת הוא אור השמש הנראה בענן, וכאילו העננים חוצצים בין ישראל לאביהם שבשמים, ולכן אין באה עליהם שפע טובה בעולם הזה.

(יב) וטעם נוסף לחילוק בין הדורות, כִּי כל הדורות וכל אנשי העולם היו בתחילה כלולים באדם הראשון, שהיה בְּצֵל הַחָכְמָה העליונה, בְּצֵל הַכָּסֶף – במקום הנכסף לכל הברואים להיות שם, הוא גן העדן, וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ – והיה לו יתרון חכמה גדול על כל הברואים שבעולם, עד שהיה יכול לזכך את גופו החומרי ולחיות לעולם.

(יג) ואם כן, רְאֵה אֶת גדולתו של אדם הראשון שהיה מַעֲשֵׂה – יציר כפיו של הָאֱלֹהִים, ולפי גודל מעלתו כך גודל הפגם שעשה בחטאו באכילה מעץ הדעת, כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ, וכיון שהוא כלל את כל הנשמות, וכל אדם וכל דור היו כלולים באבר אחר של אדם הראשון, אם כן לפי גודל הפגם שנוצר באבר מסוים כך אותו דור סובל יותר יסורים, לעומת דור שלא פגם כל כך בחטא זה.

(יד) בְּיוֹם טוֹבָה – כאשר ה' משפיע עליך שפע טובה, הֱיֵה בְטוֹב, ואל תהיה בכלל אלו שנאמר עליהם (דברים ל"ב ט"ו) "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט", וּבְיוֹם רָעָה אל ירע הדבר בעיניך, אלא רְאֵה כי גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים, שכנגד הרעות הבאות על האדם בעולם הזה יבואו עליו טובות מרובות בעולם הבא, עַל דִּבְרַת – בעבור שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה, כלומר, שכאשר יגיע האדם לעולם הבא, לא ימצא שום דבר המתנגד לחלקו העיקרי שם, שאם היה רשע, יקבל כל שכרו בעולם הזה, ובעולם הבא יקבל רק עונש. ואם היה צדיק, יקבל כל עונשו בעולם הזה, ולעולם הבא יקבל שכר טוב בלבד.

(טו) אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי, יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ -מחמת צדקו, כמו איוב, שמחמת שהצדיק את עצמו מאד, טען טענות כנגד משפטי ה' עד שבא לכפירה בדברים מסוימים, ונעשה אובד, שהוא כינוי לרשע. וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ, כמו אלישע בן אבויה, שמחמת שהחזיק את עצמו לרשע גמור שאין לו תקנה, הרבה להרשיע ולפשוע יותר.

(טז) ולכן התקנה לזה היא שאַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה בעיני עצמך, וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר על משפטו של ה', וכן אל תתבונן בדברים שלמעלה מהשגתך ואין לך רשות לעסוק בהם, לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם – תשאר שומם וריק לעולמי עד.

(יז) וכן אף אם הרשעת במעשיך, מכל מקום אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה – אל תוסיף להרשיע עוד, וְאַל תְּהִי סָכָל בכך שתימנע מלהתבונן בדברים שחייב האדם להתבונן בהם, כמו יסודות האמונה, לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ על ידי שתרשע הרבה, והרי יתכן שהיית יכול לשוב בתשובה על רשעותך הראשונה ולהאריך ימים, ומחמת ריבוי הרשע תמות קודם זמנך.