ג) ומי שהיה בדרך רחוקה, ושחטו עבורו וזרקו עליו את הדם, אף על פי שבא לערב לירושלים, לא הורצה – אין הדבר נחשב כאילו הקריב פסח ראשון, וחייב בפסח שני.
ד) טמא שיכול היה ליטהר בפסח ראשון, שלא טבל, אלא ישב בטומאתו עד שעבר זמן הקרבן, וכן ערל שלא מל עד שעבר זמן הקרבן, הרי זה נחשב מזיד בראשון. לפיכך, אם לא עשה את השני אפילו בשגגה, חייב כרת.
