מסכת תרומות, פרק ד, משנה ב
משנה ב: מִי שֶׁהָיוּ פֵרוֹתָיו בַּמְּגוּרָה, וְנָתַן סְאָה לְבֶן לֵוִי וּסְאָה לְעָנִי, מַפְרִישׁ עַד שְׁמֹנֶה סְאִין וְאוֹכְלָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מַפְרִישׁ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן:
משנה ב: משנתנו עוסקת בפועל שהוא 'חבר', הבא לאכול סעודה אצל בעל הבית שהוא עם הארץ, ואינו מאמינו על הפרשת מעשרות: מִי -בעל הבית] שֶׁהָיוּ פֵרוֹתָיו בַּמְּגוּרָה -באוצר], וְראה הפועל שנָתַן בעל הבית סְאָה לְבֶן לֵוִי, וּסְאָה לְעָנִי, הרי הוא יכול לסמוך על כך שיש עתה באוצר שמונה סאים שהופרשו עליהם מעשרות כדין, ורשאי לאכול מהם, כיון שמן הסתם נתן בעל הבית סאה לבן לוי בתורת מעשר ראשון, וסאה לעני בתורת מעשר עני ואמנם לא היה צריך לתת לעני אלא תשע עשיריות הסאה, אך לא הקפיד ונתן לו סאה שלימה], ולכן מַפְרִישׁ לעצמו עַד שְׁמֹנֶה סְאִין, וְאוֹכְלָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מַפְרִישׁ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן – יכול הוא לאכול רק כדי סעודה זו, כיון שיתכן שבעל הבית הפריש מעשרות רק עבור סעודה זו, ואת השאר נתן ללוי ולעני בתורת מתנה.
