ספר נשים: הלכות אישות, פרק כד
ג) ולמה לנשים שנמצא שהן אסורות עליו באיסור לא תעשה אין להם עיקר כתובה ויש להן תוספת, העיקר, שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, הואיל ולא הכיר בה, אין לה עיקר, אבל תוספת כתובה, שהוא חייב את עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו, הרי עמדה בתנאי שלה, והרי הקנית לו הנאתה, והרי היא עומדת (לפניו), אבל התורה אסרה אותה עליו, ומה היא יכולה לעשות, לפיכך יש לה תוספת, שאין מעשיה הן הגורמין לה להאסר אחר הנישואין, שאז היה ניתן לומר שהיא גרמה לעצמה להאסר עליו, אלא אסורה היתה מקודם:
ד) ולמה לא חלקו בשנייה (-האסורה מדברי סופרים) בין הכיר בה בין שלא הכיר בה, אלא אמרו שלעולם אין לה עיקר כתובה בכל מקום, מפני שהיא אסורה רק מדברי סופרים ולא מהתורה, עשו בה חזוק יותר מאשה האסורה עליו מהתורה. אבל אם נשא אחת מחייבי לאוין, והכיר בה שהיא אסורה עליו, או שנשא אחת מחייבי עשה, בין הכיר בה קודם הנישואין שהיא אסורה עליו ובין שלא הכיר בה, יש לה כתובה, שחייבי לאוין שהכיר בה ואף על פי כן נשאה והתחייב לה דמי כתובה, הרי זה כמי שרצה להזיק בנכסיו, וחייבי עשה איסורן קל ולכן לא הפסידו לה את כתובתה (ואין זה דומה לאיסורי לאוין שאיסורן חמור, ואף לא לשניות לעריות שהוצרכו לעשות חיזוק לדבריהם), ויש לשתיהן מזונות לאחר מותו. וכן אם לותה ואכלה, חייב בעלה לשלם. וכשכופין אותן להוציא (-לגרש), מוציאין מן הבעל כל פירות שאכל מכל נכסיה:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
