מסכת שבועות, פרק ד, משנה א

פרק ד, משנה א: שְׁבוּעַת הָעֵדוּת נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וְלֹא בַנָּשִׁים, בָּרְחוֹקִין וְלֹא בַקְּרוֹבִין, בַּכְּשֵׁרִים וְלֹא בַפְּסוּלִין. וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָרְאוּיִין לְהָעִיד, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ. וּמִפִּי אֲחֵרִים, אֵין חַיָּבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָהֶן בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ  וּבֵין מִפִּי אֲחֵרִים, אֵינָן חַיָּבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָהֶן בְּבֵית דִּין:

פרק ד, משנה א: נאמר בתורה (ויקרא כה א,ו) 'וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה, וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע, אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ', ופסוק זה עוסק באדם היודע עדות לחבירו, וכשביקשו הלה שיעיד עבורו, נשבע שאינו יודע לו עדות, ועונשו מבואר שם (פסוק ו) 'וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ'. משנתנו מבארת באילו אופנים מתחייב האדם קרבן שבועת העדות. שְׁבוּעַת הָעֵדוּת – חיוב קרבן של הנשבע לשקר שאינו יודע עדות לחברו, נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים, הכשרים להעיד, וְלֹא בַנָּשִׁים, בִּרְחוֹקִין, הראויים להעיד, וְלֹא בִּקְּרוֹבִין, הפסולים להעיד לקרוביהם. בַּכְּשֵׁרִים, וְלֹא בַפְּסוּלִין לעדות, כיון שגם אם היה רוצה להעיד לא היתה בכך כל תועלת, ואין חיוב קרבן שבועת העדות אלא במקום שמחמת הימנעותו מלהעיד נגרם הפסד לאותו אדם. וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָרְאוּיִין לְהָעִיד, למעט מלך ישראל, שתקנו חכמים שאינו מעיד, וכן משחק בקוביא וכדומה שפסלום חכמים לעדות.

קרבן שבועת העדות נוהג בין אם נשבע העד בִּפְנֵי בֵית דִּין, וּבין אם נשבע שֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ, והיינו שאמר בעצמו את נוסח השבועה, או שהשביעו אותו ואמר 'אמן'. וּמִפִּי אֲחֵרִים – אבל אם השביעוהו אחרים ולא אמר אמן, אלא רק חזר ואמר 'איני יודע לך עדות', אֵין חַיָּבִין העדים קרבן שבועה עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָהֶן בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין אם נשבע מִפִּי עַצְמוֹ, וּבֵין אם נשבע מִפִּי אֲחֵרִים, אֵינָן חַיָּבִין קרבן שבועה עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָהֶן בְּבֵית דִּין, כיון שנאמר 'אם לא יגיד ונשא עוונו', ללמד שרק אם נשבע במקום שאם היה מגיד היו דבריו מועילים, והיינו בבית דין, חייב קרבן שבועה, אבל אם נשבע במקום שלא היתה הגדתו מועילה, והיינו חוץ לבית דין, פטור מקרבן.