שיעור 279, ספר ירמיהו, פרק נ, לג-מ

לג כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת עֲשׁוּקִ֛ים בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֥ל וּבְנֵֽי־יְהוּדָ֖ה יַחְדָּ֑ו וְכָל־שֹֽׁבֵיהֶם֙ הֶֽחֱזִ֣יקוּ בָ֔ם מֵֽאֲנ֖וּ שַׁלְּחָֽם׃ לד גֹּֽאֲלָ֣ם ׀ חָזָ֗ק יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ שְׁמ֔וֹ רִ֥יב יָרִ֖יב אֶת־רִיבָ֑ם לְמַ֨עַן֙ הִרְגִּ֣יעַ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְהִרְגִּ֖יז לְיֹֽשְׁבֵ֥י בָבֶֽל׃ לה חֶ֥רֶב עַל־כַּשְׂדִּ֖ים נְאֻם־יְהוָ֑ה וְאֶל־יֹֽשְׁבֵ֣י בָבֶ֔ל וְאֶל־שָׂרֶ֖יהָ וְאֶל־חֲכָמֶֽיהָ׃ לו חֶ֥רֶב אֶל־הַבַּדִּ֖ים וְנֹאָ֑לוּ חֶ֥רֶב אֶל־גִּבּוֹרֶ֖יהָ וָחָֽתּוּ׃ לז חֶ֜רֶב אֶל־סוּסָ֣יו וְאֶל־רִכְבּ֗וֹ וְאֶל־כָּל־הָעֶ֛רֶב אֲשֶׁ֥ר בְּתוֹכָ֖הּ וְהָי֣וּ לְנָשִׁ֑ים חֶ֥רֶב אֶל־אֽוֹצְרֹתֶ֖יהָ וּבֻזָּֽזוּ׃ לח חֹ֥רֶב אֶל־מֵימֶ֖יהָ וְיָבֵ֑שׁוּ כִּ֣י אֶ֤רֶץ פְּסִלִים֙ הִ֔יא וּבָֽאֵימִ֖ים יִתְהֹלָֽלוּ׃ לט לָכֵ֗ן יֵֽשְׁב֤וּ צִיִּים֙ אֶת־אִיִּ֔ים וְיָ֥שְׁבוּ בָ֖הּ בְּנ֣וֹת יַֽעֲנָ֑ה וְלֹֽא־תֵשֵׁ֥ב עוֹד֙ לָנֶ֔צַח וְלֹ֥א תִשְׁכּ֖וֹן עַד־דּ֥וֹר וָדֹֽר׃ מ כְּמַהְפֵּכַ֨ת אֱלֹהִ֜ים אֶת־סְדֹ֧ם וְאֶת־עֲמֹרָ֛ה וְאֶת־שְׁכֵנֶ֖יהָ נְאֻם־יְהוָ֑ה לֹֽא־יֵשֵׁ֥ב שָׁם֙ אִ֔ישׁ וְלֹֽא־יָג֥וּר בָּ֖הּ בֶּן־אָדָֽם׃

֍֍ ֍

(לג) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, הלא בדרך הטבע אין תקוה לעם ישראל לצאת מהגלות, כי אם היו רק חלק מישראל שבויים היו האחרים משחררים אותם, אך עֲשׁוּקִים (-שבויים) בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו, ואין ביניהם מי שיכול לגאול את השאר, ולא רק מקצת שוביהם החזיקו בהם, אלא וְכָל שֹׁבֵיהֶם הֶחֱזִיקוּ בָם, ולא הסכימו לשחררם, אלא מֵאֲנוּ שַׁלְּחָם.

(לד) אך גֹּאֲלָם חָזָק, ה' צְבָאוֹת (-המושל בכל הצבאות) שְׁמוֹ, והוא רִיב יָרִיב אֶת רִיבָם, לְמַעַן הִרְגִּיעַ אֶת הָאָרֶץ מאויביהם, וְהִרְגִּיז על ידי הריב הזה לְיֹשְׁבֵי בָבֶל.

(לה) חֶרֶב עַל ארץ כַּשְׂדִּים, נְאֻם ה', וְאֶל יֹשְׁבֵי בָבֶל עיר המלוכה, וְאֶל שָׂרֶיהָ וְאֶל חֲכָמֶיהָ.

(לו) חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים – החוזים בכוכבים, וְנֹאָלוּ – ייטפשו, כי לא יידעו כיצד להנצל, חֶרֶב אֶל גִּבּוֹרֶיהָ, וָחָתּוּ – ויישברו.

(לז) חֶרֶב אֶל סוּסָיו וְאֶל רִכְבּוֹ המוכנים למלחמה, וְאֶל כָּל הָעֶרֶב – תערובת האומות אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ, וְהָיוּ לְנָשִׁים – יתנהגו כנשים החלושות במלחמה, חֶרֶב אֶל אוֹצְרֹתֶיהָ – אנשי חרב יבואו אל אוצרותיה, וּבֻזָּזוּ.

(לח) חֹרֶב (-יובש) אֶל מֵימֶיהָ, וְיָבֵשׁוּ, כי היה מצור סביב העיר, וסתמו את מקורות המים, כִּי אֶרֶץ פְּסִלִים הִיא, שהיו עושים לעבודה זרה פסלים משונים, וּבָאֵימִים יִתְהֹלָלוּ – היו משתגעים בעשיית צורות של חיות משונות המטילות אימה ופחד.

(לט) לָכֵן יהא עונשם שיֵשְׁבוּ בארצם צִיִּים אֶת אִיִּים, שהם מיני חיות משונות, כדמות החיות שעשו לפסיליהם, וְיָשְׁבוּ בָהּ בְּנוֹת יַעֲנָה, וְלֹא תֵשֵׁב בבל עוֹד לָנֶצַח, וְלֹא תִשְׁכּוֹן עַד דּוֹר וָדֹר.

(מ) ותהיה בבל כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה וְאֶת שְׁכֵנֶיהָ, נְאֻם ה', לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ, וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם.