מסכת אהלות, פרק א, משנה ו

משנה ו: אָדָם אֵינוֹ מְטַמֵּא, עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ. וַאֲפִלּוּ מְגֻיָּד, וַאֲפִלּוּ גוֹסֵס. זוֹקֵק לַיִּבּוּם וּפוֹטֵר מִן הַיִּבּוּם, מַאֲכִיל בַּתְּרוּמָה וּפוֹסֵל בַּתְּרוּמָה. וְכֵן בְּהֵמָה וְחַיָּה אֵינָן מְטַמְּאִין, עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁם. הֻתְּזוּ רָאשֵׁיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁמְּפַרְכְּסִים, טְמֵאִים, כְּגוֹן זָנָב שֶׁל לְטָאָה שֶׁהִיא מְפַרְכָּסֶת:

משנה ו: נאמר בתורה לגבי טומאת מת (במדבר יט יג) 'כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת', ומהלשון 'אשר ימות', שהיא כפולה לאחר שכבר נאמר 'במת', למדו חכמים שאָדָם מת אֵינוֹ מְטַמֵּא את הנוגע בו, עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ, אך קודם לכן אינו מטמא, ואפילו אם הוא כבר במצב שאין לו תקוה לחיות עוד, וַאֲפִלּוּ מְגֻיָּד – נחתך גופו והתמלא פצעים וחבורות, וַאֲפִלּוּ גוֹסֵס. ובזמן זה שהוא מגויד או גוסס ואינו מת לגמרי, הרי הוא זוֹקֵק לַיִּבּוּם – אם קודם לכן מת אחיו ללא ילדים, ואשתו זקוקה ליבומו, הרי היא עדיין אסורה להנשא לאדם אחר עד שימות לגמרי, וּפוֹטֵר מִן הַיִּבּוּם, שאם אביו של אותו אדם מת והניח בן שהוא מגויד או גוסס, אין אמו זקוקה ליבום, ונחשב אביו כמי שהניח בן בעולם, אף שבודאי ימות לאחר זמן קצר. ובאותו זמן הרי הוא מַאֲכִיל בַּתְּרוּמָה – אשתו יכולה לאכול בתרומה מכוחו, כגון שהוא כהן ואשתו בת ישראל, שיכולה לאכול תרומה רק כל זמן שבעלה חי, וּפוֹסֵל בַּתְּרוּמָה, כגון שהוא ישראל ואשתו היא בת כהן שאין לה ילדים, שכל זמן שבעלה הישראל חי אסור לה לאכול בתרומה, ואפילו כשהוא מגויד או גוסס, ורק לאחר שמת לגמרי הרי היא חוזרת לבית אביה הכהן ומותרת לאכול תרומה.

וְכֵן בְּהֵמָה וְחַיָּה אֵינָן מְטַמְּאִין טומאת נבילה עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁם, ולא כשהם מגוידים או גוססים וכדומה.

הֻתְּזוּ (-נחתכו) רָאשֵׁיהֶם, בין של בני אדם ובין של בהמה או חיה, ואפילו אם נשאר חיבור במעט העור, אַף עַל פִּי שֶׁמְּפַרְכְּסִים ומתנועעים עדיין בגופם, טְמֵאִים, והרי זו מיתה גמורה, ופרכוס זה אינו מוכיח על חיות שיש בגופן, אלא הרי זה כְּגוֹן זָנָב שֶׁל לְטָאָה שֶׁהִיא מְפַרְכָּסֶת לאחר שחותכים אותה מגוף הלטאה, ואין זה מחמת שיש בה חיות.