שיעור 16. שיר השירים, פרק ג, ו-ח

ו מִ֣י זֹ֗את עֹלָה֙ מִן־הַמִּדְבָּ֔ר כְּתִֽימְר֖וֹת עָשָׁ֑ן מְקֻטֶּ֤רֶת מֹר֙ וּלְבוֹנָ֔ה מִכֹּ֖ל אַבְקַ֥ת רוֹכֵֽל׃ ז הִנֵּ֗ה מִטָּתוֹ֙ שֶׁלִּשְׁלֹמֹ֔ה שִׁשִּׁ֥ים גִּבֹּרִ֖ים סָבִ֣יב לָ֑הּ מִגִּבֹּרֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ ח כֻּלָּם֙ אֲחֻ֣זֵי חֶ֔רֶב מְלֻמְּדֵ֖י מִלְחָמָ֑ה אִ֤ישׁ חַרְבּוֹ֙ עַל־יְרֵכ֔וֹ מִפַּ֖חַד בַּלֵּילֽוֹת׃

(ו) שואל המשורר, מִי זֹאת שיצאה מן העיר והרי היא עתה עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר, כלומר, איך אירע הדבר, שבאותו לילה יצאה נפש שלמה ונפרדה מה'עיר', שזהו הגוף, והלכה אל ה'מדבר', שהוא העולם הרוחני שבו השיגה את השגות הנבואה, ואיך לא מנעו ממנה זאת כוחות הגוף הסובבים אותה, ומתאר את עלייתה הרוחנית במדרגות הנבואה, כְּתִימְרוֹת עָשָׁן – כפי שהאש מפרידה את החומר הבוער, חלקו נעשה אפר גשמי וכבד היורד למטה, וחלקו נעשה עשן קל ורוחני העולה למעלה, כך שלהבת אהבת ה' הפרידה את נפש שלמה הרוחנית מהגוף החומרי, והתעלתה הנשמה במחזה הנבואה אל העולמות הרוחניים, מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה, כפי שהקיטור שורף את הבשמים ויוצר מהם את הריח הטוב, כך האש הרוחנית הגדולה הזו יצרה קיטור של מיני בשמים, ו'מור' הוא מין בושם הנעשה מבעלי חיים, ו'לבונה' הוא מין בושם הנעשה מהצומח, ונרמז בכך שעל ידי אש רוחנית יוקדת זו העלתה נפש שלמה עימה את כוחות החי והצומח שיש בגוף האדם, להתקטר בריח טוב ולהתחבר אל הקדושה והרוחניות, מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל – יחד עם שאר כוחות הנפש שהתעלו והזדככו באותה שעה.

(ז) ממשיך המשורר את תמיהתו, והרי הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה – בנין הגוף של שלמה, המקיף את הנפש שבתוכו, שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ, והם איברי הגוף המקיפים אותו מכל צד (כי הגוף מוקף בשלשה מעגלים של ששים איברים, כי בפרקי האצבעות שבכפות הידים והרגלים, שהם החיצוניים לגמרי, יש ששים אברים בכל צד, שהם יחד מאה ועשרים איברים. ובחלק הפנימי יותר, כמו השוקיים והברכיים, יש ששים איברים נוספים. ובחלק שהוא עיקר בנין הגוף, והיינו בצלעות ובשדרה וכדומה, יש ששים ושמונה איברים נוספים (וביחד הם מאתים ארבעים ושמונה איברים), וכל אחד משמירות אלו של הגוף נחשב כ'ששים גיבורים' המחזיקים את הגוף), והם מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל, וכוונתו לרמז שכשם שיעקב אבינו נקרא 'ישראל' כאשר נלחם עם המלאך וניצחו, כך גיבורים אלו, שהם כוחות הגוף, תפקידם להלחם עם הנפש הרוחנית שלא תעזוב אותם להדבק בעולמות הרוחניים, והם מנצחים אותה תמיד.

(ח) וגיבורים אלו מנצחים את הנפש משתי סיבות, האחת, כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, כלומר, כשם שהחרב שביד הגיבור מנצחת באופן טבעי, כך האדם נברא באופן שבדרך הטבע לא תוכל הנפש לעזוב את הגוף ברצונה, והסיבה השניה, שכוחות הגוף הם מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, וכגבור שיש לו תכסיסי מלחמה שבהם הוא מנצח את האויב, כך הגוף מלומד בדרכים שבהם הוא משקיע את הנפש בעניני הגוף ויצריו, ועל כן גדלה התמיהה, "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר", כיצד נפרדה נפש שלמה מהגוף וכוחותיו. ומשיב המשורר ואומר, אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ, מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת, כלומר, מתוך הפחד הגדול שנפל על הגוף בעת שחלה על שלמה רוח הנבואה, התבטלו כל כוחותיהם, וכאילו נשארו חרבותיהם במקומם ולא יכלו להשתמש בהם, ולא עצרו את הנפש מלהפרד מהם.