ספר נשים: הלכות אישות, פרק כה
יא) האיש שנולדו בו מומין אחר שנשא את אשתו, אפילו נקטעה ידו או רגלו, או שנסמית עינו, ולא רצתה אשתו לישב עמו, אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה, אלא אם רצתה תשב עמו, ואם לא רצתה, תצא בלא כתובה, כדין כל מורדת. אבל אם נולד לו ריח הפה, או ריח החוטם, או שחזר – שינה את עבודתו והחל ללקוט צואת כלבים, או לחצוב נחשת מעיקרו, או לעבד עורות, שכל אלו הן עבודות שגורמות לו לריח רע, כופין אותו להוציא וליתן כתובה, ואמנם אם רצתה האשה, תשב עם בעלה:
יב) אבל אם נעשה האיש מוכה שחין, כופין אותו להוציא וליתן כתובה, ואף על פי שהיא רוצה לישב עמו אין שומעין לה, אלא שמפרישין אותן בעל כרחן, מפני שהיא ממיקתו, כלומר, שבכך שהוא בא עליה מתחזק חולי השחין שלו. ואם אמרה אשב עמו בעדים כדי שלא יבא עליה, שומעין לה:
יג) מי שהיה בעלה בעל ריח הפה, או ריח החוטם, או מלקט צואת כלבים וכיוצא בהן, והתרצתה לישב עמו, ומת, ונפלה לפני אחיו ליבום, ויש בו אותו מום שהיה בבעלה, יכולה היא לומר לו, לאחיך הייתי יכולה לקבל מום זה ולך איני יכולה לקבל, ואיני רוצה להתייבם, ויחלוץ ויתן כתובה, וראה בנים לבניך, שלום על ישראל:
בריך רחמנא דסייען:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
