שיעור 17. שיר השירים, פרק ג, ט-יא

ט אַפִּרְי֗וֹן עָ֤שָׂה לוֹ֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה מֵֽעֲצֵ֖י הַלְּבָנֽוֹן׃ י עַמּוּדָיו֙ עָ֣שָׂה כֶ֔סֶף רְפִֽידָת֣וֹ זָהָ֔ב מֶרְכָּב֖וֹ אַרְגָּמָ֑ן תּוֹכוֹ֙ רָצ֣וּף אַֽהֲבָ֔ה מִבְּנ֖וֹת יְרֽוּשָׁלִָֽם׃ יא צְאֶ֧נָה ׀ וּֽרְאֶ֛ינָה בְּנ֥וֹת צִיּ֖וֹן בַּמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה בָּֽעֲטָרָ֗ה שֶֽׁעִטְּרָה־לּ֤וֹ אִמּוֹ֙ בְּי֣וֹם חֲתֻנָּת֔וֹ וּבְי֖וֹם שִׂמְחַ֥ת לִבּֽוֹ׃

(ט) עתה מבאר איך בחיבור זה של נפש שלמה עם אלהיו לא הפריעוהו כוחות הגוף כלל ולא עוררוהו לחזור אל עניני הגוף (כפי שאירע בשתי הפעמים הקודמות), ואיך גם לאחר שהסתיימה הנבואה עצמה לא שבה עוד נפש שלמה אל הגוף וכוחותיו אלא נשארה דבוקה באלהיה, ועל ידי זה עוד שנים רבות חזה שלמה ברוח הקודש, כי באותה שעה אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, כלומר, עתה המליך שלמה את נפשו הרוחנית בת השמים על כל כוחות הגוף ויצריו, שלא ישתמש הגוף עוד בנפש לצרכיו, אלא להיפך, הנפש תשב ככלה וכמלכה באפריון, והיא תהא הפוקדת ומצווה על כל כוחות הגוף את אשר יעשו, וכל 'בנות ירושלים', שהם כוחות הגוף, ישמעו לקולה ויעשו את רצונה, ואפריון זה נעשה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן – מכוחו של בית המקדש, ובדומה לו, וכפי שהתבאר לעיל (פרק א' פסוק י"ז) שכדי שיוכלו ישראל להתחבר לשכינת ה' שבבית המקדש נבחרו לבנייתו עצי הארזים, שהם החזקים ביותר בטבע, ואינם מורכבים כל כך. וכשם שבבית המקדש העלו את נפש החי על ידי הקרבת קרבנות, את נפש הצומח על ידי המנחות והנסכים, ואת הדומם על ידי המלח שבקרבנות, והאש האוכלת את הקרבנות קישרה איתם את נפש האדם המקריב אשר חשב למסור את נפשו לה', שתתעלה נפשו יחד עם קרבנו, כך המלך שלמה עשה את גופו עתה במדרגה זו, שכל כוחות הגוף, בכל מדרגותיהם, יהיו נמשכים אחרי הנפש הרוחנית שבו, ועל ידי זה יתעלו כולם אל הרוחניות. ולכן מכנה אותו כאן 'המלך שלמה', ולא רק 'מלך' סתם, כי עתה המלכות אינה של הגוף, אלא של 'שלמה', שזו הנפש הרוחנית שבו, ונרמז בכך גם השלום שנעשה בין הנפש והגוף, כי היצר וכוחותיו נכנעו לפני הנפש (ולא כמו שכינהו לעיל (פרק א' פסוקים ד' וי"ב) בלשון 'המלך' סתם, ושם הכוונה לגוף וכוחותיו המתנגדים אל הנפש).

(י) רומז עתה לצורתו הכללית של בית המקדש שבנה שלמה המלך, שכיון שהוא החומר שבו התאחדו כל נשמות ישראל להיות מרכבה לשכינה, בדומה לגוף המחזיק בתוכו את נפש האדם, נבנה המקדש בחלוקה דומה לחלוקת דרגות הנפש שבגוף האדם, וכאשר דבקה נפש שלמה בעולמות העליונים ושיעבדה את הגוף אל הנפש, נעשה גוף שלמה עצמו כתבנית בית המקדש ומדוריו, עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, וזהו רמז לעמודים שהקיפו את חצר המשכן, וזו דרגת הקדושה של ה'אולם' שבבית המקדש, שם היה המזבח, ומקום זה דומה לנפש הטבעית שבאדם, המקיימת את כוחות הגוף של האכילה והעיכול וכדומה, כך במזבח נשרף המזון הרוחני, וה'כסף' שהוא מתכת פחות יקרה מהזהב, רומז על דרגת הקדושה הנמוכה, במקדש ובאדם. רְפִידָתוֹ זָהָב, וזהו רמז ל'היכל', שהוא מקום מזבח הקטורת שיש בו ריח, שזו הנאה רוחנית יותר, והוא כנגד הנפש החיונית שבלב, שממנה באות המידות וההרגשות שבאדם, וה'זהב' רומז על החשיבות שיש למקום זה, במקדש ובאדם. מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן, והוא כנגד בית קדש הקדשים, שבו הארון ולוחות הברית, שזו כלליות התורה השכלית, והוא כנגד הנפש המשכלת שבמח האדם, וה'ארגמן' רומז לפרוכת שהבדילה לפני קדש הקדשים (ומעל הכפורת היו שני הכרובים, והם רומזים לשתי דרגות גבוהות יותר שיכולה הנפש הרוחנית להשיג, א. 'חיה', והיא הנפש הנאצלת מעולם הכסא, בעת ששומר האדם את חוקי התורה והיא נפש גבוהה מהנפש המשכלת שיש לכל אדם, והיא חיה לעולם בצרור החיים. ב. 'יחידה', והיא נפש מעולם האצילות שזוכים לה הנביאים, ועל ידה זוכים לדרגות נשגבות למעלה מכל כוחות הטבע), תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם – בתוך המקדש בוערת האש על המזבח, האוכלת את כליל אהבת כל הכוחות הגשמיים לה' ('רָצוּף' מלשון 'רצפה', שזו גחלת אש, כמו שנאמר (ישעיהו ו' ו') "וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה, בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ"), כי הקרבנות שהוקרבו שם היו כלולים מכל כוחות החי הצומח והדומם, המתאחדים עם הנפש המשכלת של האדם שהביא את הקרבן, ובדומה לכך כל הכוחות הגשמיים שבמלך שלמה התאחדו עתה באהבה לה', ונעשו לחלק מהתייחדות נפש שלמה עם האלהים, באשר היא יושבת עתה כמלכה באפריון שעשה לה המלך שלמה, וכל כוחות הגוף משועבדים לה.

(יא) על ידי זה היתה הנפש הקדושה יכולה להתייחד עם דודה העליון בלא שיפריעו לה כוחות הגוף ויצריו, כי כך אמרה להם, צְאֶנָה והפרדנה מעלי, וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן, שהם כוחות הגוף, בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, כלומר, אפילו ה'מלך' שהוא מרמז על הגוף וכוחותיו, נעשה 'המלך שלמה', כי השלים עם הנפש האלהית שלא להפריע לה בדבקותה באלהיה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ, כי גם ה'אֵם', הרומזת על מקור היצר וכוחותיו, עיטרה לו עטרה בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, וכאילו הגוף וכוחותיו השלימו והתחתנו עם הנפש הרוחנית, ועטרה זו היא בכך שכל יצרי הלב וכוחותיו ישתעבדו לנפש העליונה בת השמים, כי גם הגוף וכוחותיו יקריבו את עצמם על האש היוקדת במזבח אהבת ה', לקיים את כל המצוות המעשיות, ובכך יהפוך גם הגוף וכוחותיו לדבר רוחני. וכיון שלא הפריעוה עוד כוחות הגוף, יכלה הנפש להתאחד עם רוח הקדושה שבאפריון, גם לאחר שהנבואה עצמה נפסקה, ועל ידי זה שרתה רוח הקודש על שלמה המלך זמן רב.