שיעור 19. שיר השירים, פרק ד, ד-ז

ד כְּמִגְדַּ֤ל דָּוִיד֙ צַוָּארֵ֔ךְ בָּנ֖וּי לְתַלְפִּיּ֑וֹת אֶ֤לֶף הַמָּגֵן֙ תָּל֣וּי עָלָ֔יו כֹּ֖ל שִׁלְטֵ֥י הַגִּבֹּרִֽים׃ ה שְׁנֵ֥י שָׁדַ֛יִךְ כִּשְׁנֵ֥י עֳפָרִ֖ים תְּאוֹמֵ֣י צְבִיָּ֑ה הָֽרוֹעִ֖ים בַּשּֽׁוֹשַׁנִּֽים׃ ו עַ֤ד שֶׁיָּפ֨וּחַ֙ הַיּ֔וֹם וְנָ֖סוּ הַצְּלָלִ֑ים אֵ֤לֶךְ לִי֙ אֶל־הַ֣ר הַמּ֔וֹר וְאֶל־גִּבְעַ֖ת הַלְּבוֹנָֽה׃ ז כֻּלָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י וּמ֖וּם אֵ֥ין בָּֽךְ׃

(ד) לאחר שתיאר את מעלות הנפש מצד עצמה, כנפש משכלת ומבינה, משבח אותה מצד הדרכים שבהם היא פועלת בתוך הגוף וכוחותיו, כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, כלומר, הצואר, שהוא כמו הגבול שבין השכל לבין כוחות הגוף, הרי הוא כמגדל דוד הבָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת, ששם תעמוד הנפש למשול בכל כוחות הגוף שתחתיה, ומשם תצוה על כל אחד מכוחות הגוף את אשר יעשה, אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים, וגיבורים אלו שמים את משטרם על כוחות הגוף, לעשות כפי ציווי הנפש הרוחנית העליונה.

(ה) שלטון הנפש הוא על מידות הנפש המעוררות את הגוף, להכניעם אל שלטון השכל, שְׁנֵי שָׁדַיִךְ, שהם משל לתאווה ולכעס, כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה – הם שני כוחות הבאים משורש אחד, ותלויים שניהם ברצון הנפש (ו'צביה' הוא מלשון רצון, כמו שנאמר (יחזקאל כ' ט"ו) "צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת"), ועל ידי הנפש האלהית המנהיגה אותם ושולטת עליהם אין כוחות אלו מתעוררים לדברים גשמיים, אלא הם הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים – מתעוררים ורוצים רק בעבודת ה' ומצוותיו.

(ו) ואמנם בעת הנבואה עצמה התבטלו והסתלקו כוחות הגוף, אך חיבור זה אינו יכול להימשך לעולם, כי הגוף מצד חומריותו יפריע לנפש לחזות מחזות אלהיים בתמידות ובקביעות, אלא חיבור הנבואה עצמו נמשך רק עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם – עד שיתגבר חום היום, כלומר, עד שיתעייפו כוחות הגוף ויתגברו להנהיג את הגוף כדרכם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים – יסתלקו הציורים והחזיונות שבהם עסק הגוף בינתיים, אך בשונה מהפעם הראשונה, שהסתלקה השראת השכינה לאחר הנבואה (ולכן נאמר שם (פרק ב' פסוק י"ד) "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר", כלומר, שיהיה כצבי ואיל, שגם לאחר שהם עוזבים את מקומם הם עתידים לחזור אליו), עתה לא תסור השכינה מהשראתה על נפש שלמה גם כשיתחזק הגוף, כי עתה נבנה בית המקדש, שעל ידו יכולה הנפש להמשיך את השפע האלהי על ידי דברים גשמיים, כמו הקרבת הקרבנות, ועל כך אומר הדוד העליון אל הרעיה הקדושה נפש שלמה, גם כשתסתיים הנבואה עצמה לא תסור השראת השכינה, אלא אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר, וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה, ו'מור' הוא מין בושם הנעשה מבעלי חיים, ו'לבונה' הוא מין בושם הנעשה מהצומח, ורומז על כך שבבית המקדש יתקבלו ברצון הקרבנות הבאים מבעלי החיים, והנסכים והמנחות הבאים מהצומח, ועל ידי זה תשכון שכינת ה' בקביעות בבית המקדש ובנפש שלמה, וגם בעת שלא תיפרד הנפש מהגוף, אלא תהיה קשורה ופועלת בו, תתחבר עם דודה העליון על ידי עבודת בית המקדש, כי ישרה ה' את שכינתו בהר המור וגבעת הלבונה, לקבל ריח ניחוח מהנפש גם בהיותה מחוברת וקשורה בגוף.

(ז) לאחר שהצטרפו לעבודה הרוחנית גם הנפש החיונית שהמידות והרגשות תלויות בה, וגם הנפש הטבעית שקיום הגוף תלוי בה, ושתיהן התאחדו עם הנפש העליונה הרוחנית לעבודת ה' לבדו, אומר ה' לנפש שלמה הרוחנית, מעתה כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, וּמוּם אֵין בָּךְ, כי עד עתה היו הנפשות השפלות, שהן החיונית והטבעית, חוצצות בינה לבין הקודש, ומחשיבות אותה כבעלת מום שאינה ראויה לעבודת ה', ומעתה כולך יפה, כי גם כוחות אלו חברו אלייך לעבודת הקודש ולדביקות העליונה.