שיעור 21. שיר השירים, פרק ד, יא-יד

יא נֹ֛פֶת תִּטֹּ֥פְנָה שִׂפְתוֹתַ֖יִךְ כַּלָּ֑ה דְּבַ֤שׁ וְחָלָב֙ תַּ֣חַת לְשׁוֹנֵ֔ךְ וְרֵ֥יחַ שַׂלְמֹתַ֖יִךְ כְּרֵ֥יחַ לְבָנֽוֹן׃ יב גַּ֥ן ׀ נָע֖וּל אֲחֹתִ֣י כַלָּ֑ה גַּ֥ל נָע֖וּל מַעְיָ֥ן חָתֽוּם׃ יג שְׁלָחַ֨יִךְ֙ פַּרְדֵּ֣ס רִמּוֹנִ֔ים עִ֖ם פְּרִ֣י מְגָדִ֑ים כְּפָרִ֖ים עִם־נְרָדִֽים׃ יד נֵ֣רְדְּ ׀ וְכַרְכֹּ֗ם קָנֶה֙ וְקִנָּמ֔וֹן עִ֖ם כָּל־עֲצֵ֣י לְבוֹנָ֑ה מֹ֚ר וַֽאֲהָל֔וֹת עִ֖ם כָּל־רָאשֵׁ֥י בְשָׂמִֽים׃

(יא) מלבד התקרבות נפש שלמה לה' על ידי מחשבה, כי היתה הנפש מלאה באהבת ה', וכפי שהתבאר, התקרבה לה' גם בדיבור, ועל כך אומר לה ה', נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ, בדיבורך בתורה ובתפילה, כַּלָּה, דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ, והשפתיים רומזות לדיבור החיצוני, והלשון רומזת לדיבור הפנימי, השכלי, ושניהם היו בענינים רוחניים, וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ – המעשים החיצוניים, המסתירים תחתם את הדיבורים והמחשבות (בדומה לשמלה, המכסה את הגוף), כְּרֵיחַ לְבָנוֹן העולה מן הקרבנות, ומחבר את השכינה הקדושה עם כנסת ישראל.

(יב) ומלבד התקרבות נפש שלמה לה' במחשבה ובדיבור, דבקה בה' גם במעשיה, ועל כך משבחה ואומר, גַּן נָעוּל את, אֲחֹתִי כַלָּה, כי הנפש לא נטמאה מכוחות היצר לחלל את קדושתה, אלא שמרה על תומתה וטהרתה, הגַּל שבו יתקרבו אל המעיין, גם הוא נָעוּל, ומרמז שאפילו במחשבה לבד לא פנתה הנפש אל כוחות התאוה המחללות את קדושתה, וכל שכן שלא פנתה אליהם בעשיית מעשים, אלא נשארה מַעְיָן חָתוּם בחותם הקדושה, כפי שהיתה הנפש במעון קדשה בשמים.

(יג) ומוסיף להלל את הגן הנעול, המורה על כוחות הנפש הטהורים, כי כשם שבבית המקדש היתה השראת השכינה על ידי הקרבת הקרבנות והקטרת הקטורת, בדומה למאכל ולריח המחזיקים את הנפש בגוף האדם, כך בעבודת ה' בנפש הפרטית יש דברים שהם משולים למאכל, והם המעשים, ויש דברים שהם משולים לריח, והם ההשגות הרוחניות, ואומר לגבי עבודת ה' התלויה במעשים, שְׁלָחַיִךְ – הענפים שבגן הם של פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים, שהרמונים טובים למאכל, והם רומזים על תרי"ג המצוות המתקיימות במעשים, עִם פְּרִי מְגָדִים, שהם רומזים על כל התקנות והסייגים שהוסיפו חכמים. ולגבי ההשגות הרוחניות שהשיגה הנפש אומר שנמצאים בגן כְּפָרִים עִם נְרָדִים, שהם מיני בשמים שיש להם ריח טוב.

(יד) ומלבד שני הבשמים שהוזכרו בפסוק הקודם, ממשיך ומונה עוד שמונה מיני בשמים, נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה. מֹר וַאֲהָלוֹת, עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים, ועשרה מינים אלו הם כנגד עשרת הסממנים שבקטורת הסמים, שריחם טוב (אך לא הוזכרה כאן החלבנה, שריחה רע, והיא כנגד פושעי ישראל, ואין לה מקום בשיר שבח זה שבו מזכיר רק את המעלות שהרעיה משתבחת בהם).