הפטרת פרשת ויצא – למנהג אשכנזים
בפרשת השבוע מסופר על עבודתו של יעקב אבינו בבית לבן עבור נשותיו רחל ולאה, ומפטירים בפרשה זו, בה מוזכרת עבודה זו. בתחילת נבואה זו הוכיח הנביא את עשרת השבטים על עוונם בעבודת העגלים, ובענין הרמאות בעניני משא ומתן.
[ספר הושע, פרק י"ב]
(יג) על שתי התוכחות שהוכיח ה' את אפרים, על עבודת העגלים ועל הרמאות בעניני מסחר, השיבו אפרים למוכיחיהם בדרך ליצנות ולעג. על מה שהוכיחו אותם הנביאים בענין הרמאות במשא ומתן השיבו, וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם – הרי הוצרך יעקב לברוח מפני עשיו אחיו לשדה ארם מחמת שרימה אותו בענין הבכורה והברכות, ואם כן הלא גם יעקב אבינו נהג ברמאות עם אחיו, וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל שבע שנים אצל לבן בְּאִשָּׁה – תמורת רחל, ואחר כך רימה אותו לבן ומסר לו את לאה, והתקיימה בידו הרמאות, וּבְאִשָּׁה שָׁמָר – שהרי הוצרך יעקב לשמור את צאן לבן עוד שבע שנים נוספות תמורת רחל, הרי שכבר בזמן האבות היו נוהגים לרמות במשא ומתן. (יד) ולגבי התוכחה השניה שהוכיחו אותם על עבודת העגלים, משיבים בני אפרים שהם זקוקים לאמצעי בינם לבין ה', ומביאים לכך ראיה, וּבְנָבִיא – והרי על ידי נביא הֶעֱלָה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, וּבְנָבִיא נִשְׁמָר – וגם אחר כך היו הנביאים אמצעי בין ישראל לבין ה', ולכן הם עושים את העגלים, שיהיו אמצעי בינם לבין ה'. (טו) הִכְעִיס אֶפְרַיִם את המוכיחים אותו, תַּמְרוּרִים – גרם לכעס רע ומר בתשובות אלו של לעג וליצנות. וכיון שכמה ממלכי ישראל הרגו את המלכים הקודמים כעונש על כך שעבדו עבודה זרה, ולאחר שמלכו תחתם עבדו גם הם בעצמם עבודה זרה, מצייר זאת הנביא כאילו האדון ההרוג קם על עבדו שהרגו, וְדָמָיו עָלָיו יִטּוֹשׁ – ומשליך עליו את דמו שנשפך בחינם, וְחֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו – והאדון ישיב עליו את חרפתו שחירף אותו בשעה שהרגו, על כך שהוא עובד עבודה זרה. פרק יג (א) כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם – הרי בשעה שאמר ירבעם בן נבט משבט אפרים לעבוד את העגלים, היה זה מחמת רְתֵת – פחד שהיה לו, נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל – כיון שהיה הוא נשיא בישראל, ופחד שכאשר יעלו ישראל לרגל לירושלים, ויראו שרק מלך יהודה רשאי לשבת בעזרה, יהרגוהו וישובו אל מלך יהודה, והגם שעשה את העגלים ועבד אותם מחמת פחדו זה, וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל – היה הדבר נחשב לו לאשמה על שעבד עבודה זרה, וַיָּמֹת כעונש על כך, ובזמן מלכות נדב בן ירבעם קשר עליו בעשא והמיתו, ומלך תחתיו (מלכים א' פרק ט"ו פסוקים כ"ז-כ"ח). (ב) וְעַתָּה, לאחר שהרגו ישראל את נדב בן ירבעם, והכריתו את כל בית ירבעם כעונש על כך שעבדו עבודה זרה, יוֹסִפוּ העם לַחֲטֹא בעוון זה ממש, ובאופן חמור יותר, כי עד עתה המלך הוא שעשה את העבודה זרה, והוא היה המכריח את העם לעבוד לעגלים, ואילו עתה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם העם מעצמם את המַסֵּכָה, ועשאוה מִכַּסְפָּם, כִּתְבוּנָם – ועשאוה כפי הבנתם ורצונם, עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה – הפסל העשוי כולו מעשה חרש, לָהֶם הֵם אֹמְרִים – כאילו אומרים הפסלים לאותם אנשים הבאים לעובדם,
זֹבְחֵי אָדָם – וכי ראוי הדבר שאותם שהרגו את המלך וביתו כעונש על כך שעבדו עבודה זרה, עֲגָלִים יִשָּׁקוּן – יבואו כעת לנשק את העגלים ולעובדם, והרי בכך הם מוכיחים שהריגת המלך לא היתה כדין, אלא כרצח חינם. (ג) לָכֵן ייענשו בכך שיִהְיוּ כַּעֲנַן בֹּקֶר – כמו ענן הבא בבוקר, ונדמה שהוא מביא עמו גשמי ברכה, ולאחר זמן הוא כלה והולך לו, כך לא תבוא אליהם הטובה והברכה, וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ – וגם אם תגיע אליהם איזו טובה, יהא זה כטל הממהר להסתלק, ומלבד מניעת הטובה תבא אליהם הגלות כעונש, ובתחילה יהיה זה כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן – כדרך שהרוח נושאת מהגורן את המוץ, שהוא הפסולת של התבואה, כך יִגְלוּ בתחילה רק הרשעים, והטובים ישארו, וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה – ולבסוף יהיה זה כעשן היוצא מהארובה, שהרוח נושאת את כולו, וכך יִגְלוּ לבסוף כולם, צדיקים ורשעים. (ד) וכנגד מה שאומרים בני אפרים, שזקוקים הם לאמצעי בינם לבין ה', משיב להם ה', וְאָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, שהוצאתיך משם בעצמי ללא שום שליח, וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע, כי אין שום כח אלהי מלבד ה', וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי, כי לא נמצא שום מושיע אחר שנשלח להושיעכם, אלא ה' בעצמו הושיע את ישראל במצרים. (ה) וגם אחרי שיצאו ממצרים והלכו במדבר, אֲנִי יְדַעְתִּיךָ והשגחתי עליך בפרטות בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ תַּלְאֻבוֹת – בארץ תאבה וצמאה למים, שאין אפשרות להתקיים בה ללא ניסים תמידיים. (ו) כְּמַרְעִיתָם – ורק אחרי שהגיעו ישראל לארץ ישראל, ומצאו לעצמם כביכול מרעה טבעי וַיִּשְׂבָּעוּ, שָׂבְעוּ וַיָּרָם לִבָּם, עַל כֵּן שְׁכֵחוּנִי. (ז) וכנגד זה ששכחו ישראל את הטובות שעשה להם ה', ולא יחסו זאת לה', הרי את הרעות יחסו לה', עד שהוא נדמה להם כחיה טורפת, וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ שָׁחַל – כאריה, שזהו רמז למלכות בבל, המשולה לאריה, כְּנָמֵר עַל דֶּרֶךְ אָשׁוּר – ונראה ה' בעיניהם כמו נמר האורב בדרך, וזהו רמז למלכות יוון, המשולה לנמר. (ח) אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל, שזהו רמז למלכות מדי של אחשורוש והמן, שגזרו עליהם גזרות קשות, וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם, שחזרו בתשובה מחמת גזירתו של המן, וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא, המרמזת על מלכות אדום, ובכל הגלויות הללו נדמה לישראל שה' הוא הטורף אותם, אבל זו טעות, כי ה' מסתיר פניו מהם מחמת עוונותיהם, ועל ידי זה חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם. (ט) שִׁחֶתְךָ – ההשחתה והעונש מתייחסים להשחתה של עוונותיך, יִשְׂרָאֵל, כִּי בִי – כי מה שאתה סבור שהעונש מגיע ממני, בְעֶזְרֶךָ – זהו מחמת שהייתי תמיד עוזר לך, ולכן כשאני מסתיר פני נדמה לך שאני גורם לצרותיך, ובאמת אין הדבר כן, אלא העוונות הם המשחיתים אותך, וה' רק נמנע מלעזור לך, בגלל עוונותיך. (י) והלא ההשחתה נגרמה לכם מחמת שאין לכם מלך, כי באותו זמן מלך עליהם הושע
בן אלה, והוא נמנע מלעבוד את העגלים כשאר מלכי ישראל, ומחמת כן הלשינו עליו עובדי העגלים ומסרוהו ליד מלך אשור, אֱהִי – וכי אני אהיה מַלְכְּךָ להושיעך ממלך אשור, אֵפוֹא וְיוֹשִׁיעֲךָ בְּכָל עָרֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ – תחפש בכל עריך ובכל שופטיך היכן תמצא מלך שיושיע אותך, אֲשֶׁר אָמַרְתָּ תְּנָה לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים – כי אתם מאסתם במלכות שמים שהיתה בזמן השופטים, וביקשתם מלך בשר ודם שימלוך עליכם, ואם כן תחפש לך מלך שיושיעך ממלך אשור. (יא) אֶתֶּן לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי – כאשר נתתי לך את המלך הראשון, בזמן שמואל הנביא, היה זה בכעס, כיון שידעתי שסופכם להתחלק לשתי ממלכות ולעבוד את העגלים, וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי – והושע בן אלה, שהיה המלך האחרון שמלך על ישראל היה טוב מהמלכים שלפניו, ומצד מעשיו לא היה ראוי לעונש, ורק מחמת הכעס שהיה לה' על כל העם לקח ממנו את המלכות. (יב) צָרוּר עֲוֹן אֶפְרָיִם – אפרים שומר את עוונו ואינו רוצה לחזור בתשובה, צְפוּנָה – שמורה אצלו חַטָּאתוֹ. (יג) ומחמת שאינם חוזרים בתשובה, גם כשהגיע העת שתתחדש האומה מחמת רוב הצרות שעברו עליהם, וכבר חֶבְלֵי יוֹלֵדָה יָבֹאוּ לוֹ, וממשיל את הצרות שלפני הגאולה לחבלי הלידה הקודמים ללידה עצמה, אבל הוּא בֵן לֹא חָכָם, כי לכל הנולדים יש את החכמה לצאת מהרחם בעת הלידה, כִּי עֵת – גם כשהגיעה עת הלידה, לֹא יַעֲמֹד בְּמִשְׁבַּר בָּנִים – לא יעמוד על המשבר, מקום עמידתם של הבנים הנולדים, אלא ישאר כמו נפל במעי אימו. והנמשל, שעל אף שעברו עליו הצרות הקודמות לגאולה, ואם היה חכם היה חוזר בתשובה ונגאל, אינו חוזר בתשובה, ונמצא שכל הצרות היו לשוא, כחבלי לידה שאין לאחריהם לידה. (יד) כי אני חשבתי שאחרי ריבוי הצרות יחזרו בתשובה, ומִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם – אפדה אותם מהגלות, המשולה לשאול, מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם – אציל אותם מהריגה על ידי מלך אשור, ועתה יהיה להפך, כי לא רק שלא אציל אותם, אלא תהיה עליהם השגחה פרטית לרעה, ומדבר עתה כביכול עם המוות והשאול בעצמם, ואומר להם, אֱהִי דְבָרֶיךָ, מָוֶת – אני אהיה עושה דברך, לגרום להם הריגה, אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל – אני אהיה שליחך להגלותם מארצם, נֹחַם – הנחמה והחרטה על הרעה יִסָּתֵר מֵעֵינָי, כי לא אנחם על הרעה, כשם שהם אינם מתנחמים על עוונותיהם ואינם חוזרים בתשובה. (טו) כִּי הוּא – הנוחם, בֵּין אַחִים יַפְרִיא – ישא פרי רק כאשר ישראל אחים זה לזה לעבוד את ה' יחד, אך באותו זמן היו כתות חלוקות, חלקם עבדו לעגל וחלקם שבו אל ה' והצטרפו למלכות יהודה, ועל ידי זה לא נשא הנוחם פרי, כי לא חזרו כולם בתשובה, וגם ה' לא ניחם על הרעה, אלא יָבוֹא קָדִים – יבוא מלך אשור ממזרח, מעבר הירדן, רוּחַ ה' – שה' שלחו לעלות על ישראל, מִמִּדְבָּר עֹלֶה, כי בא אליהם דרך המדבר, וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ, כי הוא החריב את הארץ שהיא מקורם של ישראל, וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ, כי התפזרו ישראל לכל קצוות תבל, ומֵי השפע שלהם יבשו, הוּא – מלך אשור, הנמשל לרוח, יִשְׁסֶה אוֹצַר כָּל כְּלִי חֶמְדָּה של ישראל, ויאבדו בעוונם. פרק יד (א) לאחר שהתנבא כי ה' אינו מתנחם על הרעה, ולא יבטל את הגזירה, מחזיר הנביא פניו אל ישראל, ורצונו להפריד בין הרשעים המסיתים לעבודה זרה לבין כלל ישראל שרק נמשכו אחריהם, תֶּאְשַׁם העיר שֹׁמְרוֹן, בירת מלכות ישראל, שמשם החלה עבודת העגלים, אשמה היא ואין לה תקוה, כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ, ולכן אנשיה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ, עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ, וְהָרִיּוֹתָיו [-נשים הרות שבה] יְבֻקָּעוּ. (ב) אבל אַתֶּם, שאר העם, שלא חטא מרצונו, אל תמשיכו ללכת אחרי שומרון עד שתאבדו עימה, אלא שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי לא מרדת בה' מרצון ובחירה, אלא רק כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ, כי הכשילוך מלכי שומרון הרשעים, והרי אתה נחשב כשוגג בדבר, ויש לך תקנה בתשובה. (ג) ואחרי שתשובו אל ה' מחמת יראת העונש, ותהיו קרובים אליו, כי התשובה מיראה עושה את הזדונות כשגגות, תוסיפו להיטיב מעשיכם, קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים – תקיימו מצוות ומעשים טובים, שהם הדברים שימליצו עליכם טוב לפני ה', וְשׁוּבוּ שֵׁנִית אֶל ה' בעשיית תשובה מאהבה, שעל ידי זה לא רק שמתכפרים העבירות להחשב כשגגות, אלא העבירות עצמן שנעשו במזיד נהפכות להיות כזכויות, אִמְרוּ אֵלָיו, כָּל תִּשָּׂא עָוֹן – תשא את כל העוון, ולא רק להחשיבו כשגגה, אלא שיתכפר לגמרי, וְקַח טוֹב – על ידי שתקח כנגדו את המעשים הטובים, ועל ידי התשובה השלמה ייהפכו העבירות לזכויות, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ – את אותם פרים שהיינו צריכים להביא כקרבנות על השגגות [כדין ציבור שחטא בשגגת הוראה, שמביאים פר לכל שבט ושבט], נשלם על ידי דיבור שפתינו. (ד) ומבאר מהו הדיבור שעל ידו נכפר את החטאים לגמרי, בכך שמעתה לא נבטח בשום דבר מבלעדי ה', מלך אַשּׁוּר, שבו בטחו מלכי ישראל מאחר שהיה להם ברית איתו, לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ, עַל סוּס לֹא נִרְכָּב, ולכן לא נצטרך לבטוח במצרים שהיו שולחים להם סוסים, וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כי לא נבטח במערכת הכוכבים והמזלות ולא בפסלים, אלא נבטח רק בך, כיון שידענו אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם, כי מי שאין לו עוזר וסומך בדרך הטבע, ה' עוזר לו, וכיון שאין לנו בטחון בשום דבר ואיננו מקוים לעזרתו של שום אדם, נמצא רחמים מֵעִם ה'. (ה) ומשיב להם ה', אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם – תחילה ארפא את שובבותם, שהיא כמחלה הדבוקה בבשרם וצריכה רפואה, שהיא התשובה, ואחר כך אֹהֲבֵם נְדָבָה – אוהב אותם מצד נדבת ליבי, ואעשה כן כִּי שָׁב אַפִּי [-כעסי] מִמֶּנּוּ. (ו) אף בשעה שיגלו ישראל לבין העמים, אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה – יהיו הם כאותה שושנה הנישאת ברוח ממקום למקום, ופורחת על ידי הטל המשקה אותה, כך ישראל גולים ומטולטלים ממקום למקום, וה' הוא כמו הטל המחיה אותם בגלותם בכל מקום שהם נמצאים בו, וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן – ואף על פי שבהיותם בארץ ישראל היכו שורשים חזקים בארצם, כשרשי הארזים שבלבנון, וכעת נעקרו השורשים הללו ואין להם מקום קבוע. (ז) מכל מקום יש להם תקווה, כי יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו – הענפים הרכים והקטנים הצומחים מהשורשים שבארץ הם יהיו לעצים צעירים ורעננים נושאי פירות, וכך הבנים שיהיו לישראל באחרית הימים הם יפרחו ויגדלו, וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ, כי כשם שהזית נותן שמן למאור כך יאירו הם באור ה', ויתמידו בהצלחתם תמיד, כמו הזית שעליו רעננים בכל ימות השנה, וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן – וגם בהיותם בגלותם, רחוקים מארץ ישראל, עדיין יהיה להם את ריח הלבנון, שהוא כינוי לבית המקדש, כלומר, תתייחס אליהם הקדושה והטהרה של בית המקדש הנמצא בארץ ישראל. (ח) יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ – יהיו מהם בנים שישובו לשבת בצל הלבנון, כלומר יחזרו לארץ ישראל, מקומו של בית המקדש, והם יְחַיּוּ דָגָן, כי תהיה להם שם תבואה למאכלם, וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן, כי יתרבו שם ויתפשטו על פני הארץ כמו הגפן, שענפיו מתפשטים למרחק, זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן – וגם אותם שלא יעלו לארץ ישראל, יזכרו תמיד את הקדושה של בית המקדש וארץ ישראל, כמו שזוכרים את טעמו הערב של יין הלבנון, ובכל התפילות יזכירו את בית המקדש, ויעלו את ירושלים על ראש שמחתם. (ט) גם שבט אֶפְרַיִם, שהיו ראשונים לעבוד עבודה זרה, יאמרו גם הם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים [-פסלים], כי יכירו שאין בהם ממש, אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ – ואז אענה לתפילותיהם ואשגיח עליהם מרחוק, וכך אומר להם, אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן – כעץ ברוש שענפיו רעננים תמיד, והחוסה בצילו ימצא מסתור מחום השמש ומהגשמים, כך החוסה בצל ה' ינצל מכל פגעי הזמן, אך אינו כברוש שהוא אילן סרק, אלא מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא, כי כל הפירות שנמצאים אצלך, שזהו השפע הגשמי והשפע הרוחני, הכל מגיע מה'. (י) מִי הוא החָכָם, וְיָבֵן את הדברים האֵלֶּה, ומי נָבוֹן, המבין דבר מתוך דבר, וְיֵדָעֵם, כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', וכל התלונות שאומרים האנשים על הגלות ועל העונשים שמעניש ה' את עמו זהו מצד רוע האנשים, אך דרכי ה' מצד עצמם הם ישרים וטובים, וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם ולא יכשלו, וּפֹשְׁעִים, שאינם הולכים בדרכי ה' כראוי, הם שיִכָּשְׁלוּ בָם:
