שיעור 35. שיר השירים, פרק ז, ח-יא

ח זֹ֤את קֽוֹמָתֵךְ֙ דָּֽמְתָ֣ה לְתָמָ֔ר וְשָׁדַ֖יִךְ לְאַשְׁכֹּלֽוֹת׃ ט אָמַ֨רְתִּי֙ אֶֽעֱלֶ֣ה בְתָמָ֔ר אֹֽחֲזָ֖ה בְּסַנְסִנָּ֑יו וְיִֽהְיוּ־נָ֤א שָׁדַ֨יִךְ֙ כְּאֶשְׁכְּל֣וֹת הַגֶּ֔פֶן וְרֵ֥יחַ אַפֵּ֖ךְ כַּתַּפּוּחִֽים׃ י וְחִכֵּ֕ךְ כְּיֵ֥ין הַטּ֛וֹב הוֹלֵ֥ךְ לְדוֹדִ֖י לְמֵֽישָׁרִ֑ים דּוֹבֵ֖ב שִׂפְתֵ֥י יְשֵׁנִֽים׃ יא אֲנִ֣י לְדוֹדִ֔י וְעָלַ֖י תְּשֽׁוּקָתֽוֹ׃

(ח) לאחר שכל 'בנות ירושלים', כוחות הגוף השונים, הפצירו בנפש הרוחנית העליונה שלא תעזבם, מתעורר 'המלך', שהוא הלב הדופק ומקיים את הגוף כולו, ובא לעצור בכל כוחו את הנפש שלא תיפרד ממנו, ואומר לה, זֹאת קוֹמָתֵךְ – כל שיעור הקומה של הנפש, שהוזכרו פרטיה למעלה, מ'מה יפו פעמייך' ועד 'ראשך עליך ככרמל', שזו קומת הנפש שממנה יוצאים הכוחות הגשמיים, דָּמְתָה לְתָמָר, שפריחתו היא למעלה, ופונה לכיוון השמים, וכך את פונה למעלה, אל אביך שבשמים, וְשָׁדַיִךְ דומים לְאַשְׁכֹּלוֹת הגפן, שהבשילו ענביהם ועומדים להיעשות יין, כך הגיעה לך העת שיעשו מעשייך הטובים את פריים הרוחני, ותקבלי שכרך בעולם האמת.

(ט) ממשיך הלב ואומר, אך למרות כל זאת אָמַרְתִּי, אֶעֱלֶה בְתָמָר – אתאמץ לעכב את הנפש שלא תיפרד עוד מהגוף, והגם שבשעה זו הנפש מתנשאת לשמי רום והיא גבוהה מהגוף, מכל מקום אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו – בענפיו, וזהו משל לכך שברגעים האחרונים של חיי האדם מתאמץ הלב ביותר לקיים את הגוף. ורוצה הגוף לפתות את הנפש האלהית שתישאר עמו על ידי שמקבל על עצמו לעשות רק את רצונה, וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ, המרמזים על כוחות התאוה והכעס, כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן המרמזים על היין הרוחני, וְרֵיחַ אַפֵּךְ, שהוא השכל העיוני הנרמז בריח, כַּתַּפּוּחִים שיש להם ריח טוב, כלומר, מעתה יהיו כל הכוחות והתאוות מוקדשים רק ללימוד התורה וקיום המצוות, ולא לעניני העולם הזה.

(י) וְחִכֵּךְ – דיבורך הפנימי, הרמוז בחיך, יהיה כְּיֵין הַטּוֹב, שזהו משל לרוח הקודש וליין הרוחני של הנבואה, כי מעתה יהיו כל הימים קודש לעסק התורה והמצוות, ובקשת הדעת והקדושה. משיבה הנפש ואומרת לגוף ולכל כוחותיו, הרי עתה אני הוֹלֵךְ לְדוֹדִי העליון שבשמים, לְמֵישָׁרִים – אל אלהי הרוחות, שהוא מקור היושר והטוב. ועתה כבר הגיע רגע הגסיסה, דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים – בשפתיים שכבר נאחזה בהם שינת המוות, מדובב שלמה המלך ואומר בשם הנפש את הדברים הבאים: (יא) אֲנִי פונה לְדוֹדִי, וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ, כי יצאה נשמתו אל ה' בנשיקה ובתשוקה, ונדבקה במקורה, ברוב אהבתה.